נכתב על ידי: ניר דבוראי

בניגריה הענייה שבה האנשים נאבקים על פרנסה ועל השגת מזון, משגשג לו זן מוזר על עבודה ועיסוק: גידול ואילוף צבועים.

משפחת Ahmadu הם אנשי הצבועים. המשפחה היא קבוצה של אנשים הנעה מעיר לעיר כאשר היא מובילה עימה צבועים, קופים ועוד מיני חיות אקזוטיות למטרות תצוגה ומכירת שיקויים. החיות קשורות בשלשלאות עבות למאלפיהן, בעיקר על מנת לשפר את כישורי הריקוד שלהם.

משפחת אנשי הצבועים החלה את דרכה כמשפחה אשר מכרה שיקויים וקמעות כנגד מכשפים ועין הרע, דבר המקובל בתרבות הניגרית. לאחר שהמשפחה עלתה על הרעיון להוסיף צבועים להופעתה היא הגדילה את מכירת השיקויים. כיום המשפחה מוכרת את השיקויים על מנת לספק הגנה מחיות טרף ואת הקמעות על מנת להגן ממכשפים ומהטלת קללות. ולראייה שם מציגים- הילדות הקטנות בלהקה משחקות עם הצבועים ללא חשש מאחר והן נטלו את השיקויים ומוגנות, כך לדברי הוריהן, למשך כל חייהם מן הצבועים.

כיצד תופסת המשפחה את הצבוע? הצבוע נתפס במהלך מסע ציד לילי. הציידים שותים את השיקוי המגן ומאמינים כי הם בלתי נראים לחיה. הם מאתרים את החיות במערות. לאחר הכניסה למערה ואיתור הצבוע הם מסנוורים אותו בפנס, שהם מאמינים כי החיה עלולה להזיק לו, ומרסיסים עליו אבקה לבנה ומכניעים אותו. לאחר שהם תופסים את הצבוע הם נותנים לו שיקויי נוסף שהופך אותו לצייתן לאדם.
לאחר מכן עובר הצבוע תקופה של אימונים למשך חודשיים, בהן הוא לומד לחיות לצד בני אדם. בני המשפחה מאכילם את הצבועים משאריות של קצבים ומצננים את גופם במים, מאחר והצבועים אוהבים לשהות בסביבה קרירה.

בזמן סיבובי ההופעות המשפחה נודדת מעיר לעיר ומשתכנת בעיקר בפרפרי הערים. בכל יום הם יוצאים לתהלוכה עם החיות. בתחילה הקופים מבצעים פעלולים שונים ומושכים אליהם את הקהל. בכל פעם שכזאת מתאסף קהל גדול סביב המשפחה המפזר עליה כסף רב, אותו אוספים הקופים. לאחר מכן הם צועדים עם הצבועים ומוכרים לקהל משחות ועשבים שונים לטיפול נגד פגעי חיות ונגד עין הרע.
דרך נוספת של המשפחה להרוויח את לחמה הוא ממכירת חיות הפרא,בעיקר לגני חיות באפריקה, דבר אשר מכניס לה ממון לא מבוטל.

למשפחה יש אמנם רישיון להפעלת העסק ממספר מדינות בניגריה, אך כמובן לא חסרים הקולות המתנגדים להחזקת החיות בשבי והצגתן בפומבי, בעיקר בשל החשש לחיי הקהל. מנגד טוענת המשפחה כי העסק שלה עוזר לאנשים רבים בניגריה- החל מהנהגים הלוקחים את המשפחה, דרך חנויות המספקות מזון ועד הדוכנים בצידי הדרכים אשר מגדילים את מכירותיהם בזמן הופעת הלהקה.

אין ספק שאפריקה היא יבשת בה החיים קשים הן לבני האדם והן לחיות שבה. במרוץ המטורף להישרדות אין נכון ולא נכון. יהיה זה לא הוגן לשפוט את התרבות האפריקאית ואת דרכי ההישרדות שלהם מבעד לעיניים מערביות.

בתצלומיו הבהירים של Hugo עומדים לנגד המצלמה גברים חסונים וחיות גדולות. דרך התמונות ניכר כי קיימת מערכת יחסים סודרה בין האדם לחיה הקשורה אליו. לעיתים אף נראית חית הטרף כחיית מחמד ולעיתים היא נראית אנושית ונבונה. האדם והחיה עומדים יחדיו במרכז התמונה של Hugo, כבמפגן של כוח ואחדות. אמנם ברור לכל בר דעת מי השולט ומי הנשלט, אך ברורה גם הסימביוזה והתועלת שמפיקים האדם והחיה זה מזה.
מרבית מאתרי הצילומים ממוקמים בחוצות הערים, מתחת לגשרים או מזבלות. הבחירה באתרים הללו מעלה שאלה אצל הצופה- האם Hugo בכוונה בחר את האתרים הללו? האם הוא מנסה לתת לתופעה ביטוי של תופעת שוליים? האם הוא כאדם לבן חש סלידה מהעיסוק הנ"ל? או שמא המשפחה היא זאת שבכל זאת אינה שלמה עם החזקת חיות הטרף בשבי למטרות פרנסה, והיא זאת שחיה את חייה בפרברים, מתחת לגשרים או באתרי אשפה?
Hugo הוא צלם אשר נולד ומתגורר ב- Cape Town.

קישורים:

• אתר הבית של Pieter Hugo