כבוד גדול הוא בשבילנו, לחשוף בפניכם מספר עבודות של בוגרי המסלול הדו שנתי שלנו.
במשך שנתיים עוברים הסטודנטים הכשרות רבות בתחומים שונים כגון: צילום מוצר, צילום אופנה, צילום דוקומנטרי, עיבוד תמונה מתקדם ועוד.
במסגרת המסלול הדו שנתי, לומדים הסטודנטים שלנו, בין היתר גם להכין תיק עבודות בתחומים השונים ובנוסף לומדים לבנות אתר אינטרנט מקצועי, כזה שיהווה חלון ראווה ליכולות הויזואליות שלהם.
רונית שפירו
באתר של רונית שפירו ניתן למצוא עבודות בתחומים שונים כגון: צילום גיאוגרפי שנעשה במקומות שונים בעולם כמו  מרוקו, לונדון (ברכבת התחתית) ובהודו. כמו כן, ניתן לראות עבודות צילום אומנותי בפרוייקטים אישיים וצילומי טבע דומם (צילום מוצר).

צילום: רונית שפירו

צילום: רונית שפירו

קורן קריספיל
באתר של קורן קריספיל ניתן למצוא עבודות צילום מפרוייקטים שונים כמו צילום נוף בשחור לבן, צילום אורבני, צילומי רוק, צילום אופנה וצילום מוצר.

צילום: קורן קריספיל

צילום: קורן קריספיל

רונית וקורן הם שניים מתוך שנים עשר סטודנטים בקבוצה התל אביבית של המסלול הדו שנתי שלנו.
בהמשך נציג לכם עבודות נוספות של סטודנטים נוספים.
אנו מזמינים אתכם לראות עוד מהצילומים של רונית וקורן דרך הקישורים מטה.
קישורים:

• אתר הבית של רונית שפירו
• אתר הבית של קורן קריספיל

נכתב על ידי: ניר דבוראי

Todd Hido הוא צלם אמריקאי יליד 1968. הוא נחשב לאחד הצלמים המבטיחים והמעניינים הפועלים בארצות הברית כיום. יש לו תואר M.F.A מטעם California College of Arts and Crafts.
השנה (2010) יצא ספרו החדש Road Divided בהוצאת Nazraeli. בספרו זה חוזר Hido לתור אחר נופיה הקרים והמבודדים של ארצות הברית. הפעם הוא עושה זאת בחורף  ומתוך מכוניתו. הוא בוחר לצלם את המקומות אליהם הוא מגיע מבעד לשמשת הרכב הרטובה, ובכך מעניק נופך שונה לצילומיו. התמונות הנשקפות אלינו נראות בתחילה כלקוחות מתוך חלום. לעיתים התמונה היא רכה ולעיתים חדה וקשה. לעיתים האור רך ולעיתים חזק ומסנוור. Hido לוקח את הצופה לא רק לעבר ערי השדה, אלא גם לעבר השוליים שלהן. הוא מציג לנו מפעלים נטושים, דרכים מצטלבות או ללא מוצא ועצים בודדים הנראים מטים ליפול.

מצילומיו של Hido נושבת רוח קולנועית, הקומפוזיציות שלו יכולות לעורר אסוציאציות מתוך סרטי קולנוע אמריקאיים, ובעיקר אפשר להשוות את תצלומיו לסרטו החדש של John Hillcoat – The Road בכיכובו של ויגו מורטנסן ועל-פי ספרו של Cormac McCarthy. בסרט זה אנו מלווים אב ובנו המושטטים לאורכה של אמריקה ביום שאחרי קץ האנושות. מזג האוויר הוא חורפי וקשה, הנוף מצולק, אפור וקודר, מעט האנשים שנותרו ניזונים מקניבליזם ותחושה אפוקליפטית קשה מלווה את האב ובנו בעודם חולפים על פני אמריקה השבורה בדרכם אל הים ואל התקווה.

צילומיו של Hido בפרוייקט זה מדברים הן במישור הלאומי והן במישור האישי. במישור הלאומי מציג לנו Hido את אמריקה האבודה, השבורה, הקרה והמנוכרת. אמריקה ללא מוצא או על פרשת דרכים. במישור האישי מציג לנו Hido את הזכרונות הישנים שלנו על תמימות על נופים פתוחים ועל טבע מרוחק. הוא לוקח אותנו הצופים למסע אישי בזמן ובמרחב של כל אחד מאיתנו.  זיכרון ילדות מטיול משפחתי רחוק בו הבטנו כילדים מבעד לשמשת הרכב הנוסע. חלום שחלמנו על מקום רחוק בין אם אנו מוגנים בו או עומדים חשופים למולו. המסע של Hido באמריקה הוא מסע של רבים מאיתנו בין אם אנו מודעים לו או נותנים לו להתכרבל בבת מודע שלנו.

קישורים:

• Todd Hido
• ספרו החדש בהוצאת הספרים Nazraeli

נכתב על ידי: אייל ברילר

Alec Soth (אלק סות') נולד ב-1964 במינסוטה ארה"ב. בשנת 2004 פרסם את עבודתו הראשונה sleeping by the mississipi, שזכתה לביקורות נלהבות. עבודתו הצילומית של Soth הולכת בדרכם של רוברט פרנק, ויליאם אגלסטון, וווקר אוונס. Soth, נוסע נלהב, בילה חמש שנים  במורד נהר המיסיסיפי ותיעד את המקומות והאנשים שראה במצלמתו.
בשנת 2006 פרסם Soth גוף עבודה נוסף, גם הוא עוסק באוצר טבע מימי – מפלי הניאגרה. אך זהו אינו פרויקט צילום טבע.  פרט למפלים, העיירה ניאגרה משני צידי הגבול היא בירת הרומנטיקה של ארה"ב. "ניאגרה היא חלק מהמיתולוגיה האמריקאית. זה מקום של רומנטיקה, שבו אנשים הולכים להתחתן ", אומר Soth. "אבל כשהגעתי לשם דעתי על המקום השתנתה לחלוטין. בצד האמריקאי הוא הרוס מבחינה כלכלית. זה עגום". גוף העבודה עוסק בלהט האהבה הראשונית ודעיכתו אל מול המציאות. אדריכלות כעורה ושבלונית, התבלות החדרים והמתקנים השונים, סימני רומנטיקה מזויפים ורדודים.

הצילומים בפרויקט נעים בין צילומי פנים של חדרי המוטלים המצועצעים, מכתבי אהבה ופרידה, זוגות תיירים ומקומיים שפגש במהלך העבודה, נופים קרירים של העיירות ועד צילומים דרמטיים של מפלי הניאגרה העצומים. Soth משתמש בהם כמטאפורה לאהבה, שמתחילה כמו המים המאיצים ורוגשים לקראת המפלים, אך לא בטוח שתשרוד את הנפילה ואולי תתנפץ ותתפזר לרסיסים.

Soth מצלם במצלמת 8X10, פורמט גדול המאפשר צפייה היפר ראליסטית  באוביקטים המצולמים, אנו יכולים לבהות ולהבחין לפרטי פרטים במצולמים ובאוביקטים שלו. בנוסף, כאשר הוא מצלם פורטרטים אישיים וזוגיים של האנשים שפגש באזור, זמן ההכנה הארוך והסתתרותו מאחורי הוילון השחור של המצלמה במשך דקות שלמות, מעניק למצולם רוגע, ונוצר רגע צילומי יחודי: מאוד אמיתי, אינטימי וחשוף של המצולמים. קשה לא להתרשם מכישוריו החברתיים של Soth, שהצליח להקשר לדמויות שפגש ולצלמן בצורה כה אינטימית, להפשיט אותם ממחסומיהן (מטאפורית וגם פיזית), ולצלמן בצורה כה אינטימית, בעודם בחופשה רומנטית קצרה.

Soth, כפי שהוא מנסח זאת במאמר באתר האינטרנט של מגנום, "מצייר אנטי-קלישאות" וחוקר את  המשמעות המטאפורית של מפלי הניאגרה. לבבות מפוזרים לאורך הסדרה יחד עם סמלים טעונים אחרים, כמו שמלת כלה בודדה תלויה בייאוש בחדר מלוכלך, ומגש המוצגים מלא הטבעות ב "חנות לאוהבים", המעניקים צורה לצער של תשוקה המתחזה בטעות לאהבת אמת.

לא הכל קודר ב"ניאגרה": Soth מציג גם זוגות מפוקחים יותר, שאינם מונעים מתשוקה ראשונית בלבד, והתחושה שמעוררת הצפייה ב"ניאגרה" היא בסופו של דבר  מלנכוליה מלאת תקווה: תקווה כי התשוקה תמשיך כמו אהבה לוהטת, יחד עם הבנה עצובה, שזוהי בדרך כלל לא דרכו של עולם. Soth לא יוצר בצורה פשטנית דימויים עצובים במקום רומנטי: הוא כולל תמונות מכתבים בכתב יד, חלקם מתחננים לאהבה, חלקם נסערים לאחר אובדנה, וביניהם תצלומים של המים הגועשים, כל אלו חושפים את המורכבות של תשוקה ויחסים, וכיצד אנחנו נסחפים על ידם.

"ניאגרה" הוא גוף עבודה יפה, קלסטרופובי וכהה, יצירה פיוטית מאוד ומהורהרת על האכזבה וחלומות שבורים. העבודה מביטה על עיירה אחת אך מהותה אוניברסלית לכל.

קישורים:

• אתר הבית של Alec Soth
• גלריית עבודות של הסדרה Niagara

נכתב על ידי: ניר דבוראי

מחנה ארטק הוא מחנה לנוער חלוצי צעיר בברית המועצות לשעבר, וכיום נמצא בשטחה של אוקראינה. תודות למיקומו הגיאוגרפי המחנה היה פתוח לאורך כל השנה, בניגוד למחנות אחרים בבריה"מ שנסגרו בחורף, והוא אירח כ- 27,000 נערים ונערות בשנה. השתתפות במחנה נחשבה לפרס מכובד, הן בקרב הילדים הסובייטים והן בקרב הילדים הזרים שהתארחו בו. כיום לאחר התפרקות ברה"מ ותנועת הנוער החלוצי ממשיך המחנה לתפקד כמחנה קיץ לבני נוער והוא אף מוכר על-ידי UNESCO כאתר ליישום תוכניות חינוכיות.

בשנים 1994-2003 מבקרת לסירוגין במחנה הצלמת Claudine Doury. Doury בהמון רגישות ובחושים מחודדים מתקרבת ומתערה בחיי הנוער במחנה. היא מצלמת אותם בסיטואציות רבות ומגוונות, בפעילויות, במנוחה ובעיקר במפגשים של בני הנוער עם עצמם ועם בני המין השני. תצלומיה של Doury מספקים לצופה הצצה, כמעט נדירה, על חיי מחנה של בני נוער בשיא תהליך התבגרותם ועוטפת אותם בניחוח קל של רוח התקופה הקומוניסטית, אשר עדין משרה אווירה של תום על הנערים והנערות השוהים במחנה.

Doury  יוצרת במצלמתה תיעוד עדין אך עם זאת חושני ולעיתים אף גורם לתחושת אי-נוחות קלה בשל הצילומים אשר מקבלים גוון מעט אירוטי לנוכח הקרבה שיש בין הצלמת למצולמים ובעיקר בנוחות שהם חשים למולה. אותה נוחות מתרגמת מבעד לעדשה לתצלומים ,אשר יכולים לקחת את הצופה למחוזות ספרותיים כגון "לוליטה" של נבוקוב, בהם אנו עדים לנוכחות בלתי נשכחת של ילדה-אישה, אותה דמות אשר נמצאת בנקודה הקריטית בין היותה ילדה תמימה לבין הפיכתה לאישה בוגרת בעלת נשק הפיתוי.

צילומיה של Doury שהם עשירים בצבעים ובקומפוזיציות אינטימיות מעלים שאלות רבות בעיני הצופים ככל שהולכת ומתגברת הצפייה בהם. השאלות שצופה יכול לשאול את עצמו הוא על טיב ההשגחה ועל מקומם של המבוגרים במחנה. התמונות המאד אינטימיות גורמות לצופה המשכיל להבין כי בני הנוער אינם מרגישים ואינם כמעט חשים בנוכחותה של הצלמת והמצלמה, והם מתנהגים באופן טבעי לחלוטין למול Doury. הבנות-נשים בצילומים "חושפות" בפני העדשה את רגע בשלותן המינית ואת הרגע בו הן למעשה חשות את הפיכתן לנשים גדולות. אך אליה וקוץ בה- האם הילדות של Doury יודעות שיש גם סכנות ברגע הבשלות? שלא תמיד הן תתקלנה באנשים עם כוונות תמימות אל מול ה"לוליטיות" שלהן? והאם ישנה השגחה של המבוגרים והצוות במחנה השומר על הנערות וחינוך לשמירה על הפרטיות והגוף?

Doury  היא צלמת ילידת צרפת. היא החלה את דרכה בצילום למגזינים, אך במהרה החלה לפתח שפה צילומית בפרויקטים ארוכי טווח שבהם היא האמינה בהגעה לאינטימיות ובהעמקת הקשר עם המצולם, במטרה ליצור צילומים עמוקים ואמיתיים. באתר שלה ניתן להתרשם מצילומיה הן במחנה Artek, והן בפרוייקט בו היא תיעדה את האנשים אשר חיים בערבות סיביר ועוד.

קישורים:

• אתר הבית של Doury

נכתב על ידי: אסף אורן

הצלם Simon Roberts (נ. 1974) הוא צלם אנגלי צעיר ומוכשר, אשר מתמקד בעבודתו בתיעוד מעמיק וייחודי של חברות ותרבויות מרכזיות כמו החברה האנגלית והחברה הרוסית.  בעבר כבר כתבנו על הפרויקט המצוין שלו, "We English"
(ניתן לראות זאת כאן), בפרויקט זה עוסק Roberts בחברה בה הוא גדל – החברה האנגלית. אך הפעם, אני בחרתי להתמקד בפרויקט החשוב הראשון שצילם – "Motherland".

בפרויקט "Motherland", הסתובב Roberts ברחבי רוסיה במשך תקופה של יותר משנה (יולי 2004 – אוגוסט 2005) וצילם בלמעלה מ- 200 מקומות שונים. באמצעות מצלמה בפורמט גדול, תקשורת אנושית טובה והרבה מסירות, הצליח Roberts לצלם את אחד הפרויקטים המעניינים ביותר שעוסקים במורכבותה ומצבה של האומה והחברה הרוסית, זאת של אחרי נפילת ברית המועצות.

בדומה לצלם Boris Mikhailov, אולם בצורה הרבה יותר עדינה ואסטטית, מציג Roberts את נופיה האנושיים של המעצמה המפוררת הזו ואת פניהם של האנשים החיים בה. מעצמה שבעקבות נפילת הקומוניזם ששלט בה ובעקבות האירועים שנלוו לנפילתה, ועל אף התעצמותה הכללית המחודשת, הותירה רבים מאזרחיה במצב עוד יותר גרוע משהיו בו בזמנים קודמים.

בפרויקט נוסף שלו,  " Polyarnye Nochi" ממשיך לעסוק Roberts בחברה הרוסית, דרך תיעוד סצנות ומראות מפעימים המוארים בתאורה הכחלחלה הנפלאה של הפריפריה הגיאוגרפית הרוסית. פרויקט זה צורף יחד עם הפרוייקט "Motherland" לספר אחד ששמו גם כן "Motherland".

תהנו!!!
קישורים:

• אתר הבית של – Simon Roberts
• אתר הספר "Motherland"
• אתר הספר "We English"

נכתב על ידי: אלעד יערי

Arthur Tress – יליד 1940, הוא צלם אמריקני אשר צילומיו מתאפיינים במוטיבים סוריאליסטים ומתקיימים במרחב הדק שבין מציאות לחלום. Tress משאיר המון מקום למזל בעבודותיו. חלק מהצילומים נוצרו מרעיונות שהיו לו בראש אך לרוב מקבל Tress את ההשראה שלו בשטח – מהמקום, מהמצולמים או מהאובייקטים אותם הוא מוצא ומרכיב. בנוסף, נהג Tress ללכת למוזיאונים, בעיקר למוזיאון ההיסטוריה של הטבע, שם קיבל המון השראה מהאומנות העממית הפרימיטיבית הכוללת פסלים וטקסים פולחניים.

Tress מגדיר את עצמו כצלם סוריאליסטי אשר נוהג לקחת את הנושא (בין אם מדובר בדמות או בחפץ כלשהו) ולהוציא אותו מהקשרו. הניתוק הזה, אשר מאפיין כל כך את Tress, מייצר המון מתח וסקרנות בחוויה שלנו כצופים. המתח בצילומים מתקיים בין מגוון רחב של נושאים כמו בין חיים ומוות, מציאות ובדיה, טוב ורע ועוד…

‎אחד הפרוייקטים הבולטים שלו שנקרא "אספן החלומות" (The Dream Collector), התמקד בחלומותיהם של 60 ילדים. Tress נהג ללכת אל מגרשי המשחקים, היכן שניתן היה למצוא ילדים דיי בקלות, ומקליט אותם בעזרת טייפ הקלטה. Tress שאל אותם לחלומותיהם ולאחר מכן היה מנסה לייצג זאת במדיום של הצילום. מבחינתו המטרה היתה לא רק להראות את החלומות אלא בעיקר לייצג את חווית החלימה אצל אנשים באופן כללי ושל ילדים באופן ספציפי. בעצם, הפרוייקט הוא לא רק אוסף של חלומות אלא אוסף היבטים ואלמנטים של חווית החלימה.

‎מבעו הצילומי של Tress עשיר במאפיינים רבים ובשל כך צילומיו מעוררים תחושות רבות ושונות אצל כל צופה וצופה. אחת התחושות שרבים מצילומיו מייצרים היא תחושת ההלם, התדהמה או בשפת הרחוב – תחושת ה"וואו". לעיתים בהיבט של היופי ובפעמים אחרות בהיבט הטרגי. בכל מקרה הצילומים הם פשוט עוצרי נשימה.

‎באיזשהו מקום, ניתן לומר שהעשייה הצילומית של Tress מתהלכת על חבל דק שבין דוקומנט ליצירה סוריאליסטית. מן הסתם, מעצם השימוש במדיום הצילומי, חלק מהאלמנטים המופיעים בצילום הם מן המציאות ממש במובן השייכות הסביבתית ולעיתים אפילו באופן שבו הם מתוארים. מצד שני, לרוב, המכלול השלם של האלמנטים יחד – מייצר ניתוק מהמציאות ומאפשר לנו כצופים לנדוד למקום אחר, בדרך כלל אפל יותר.

Arthur Tress הוא אחד האמנים הנפלאים שניחנו ביכולת שלהם לספר סיפור דרך המדיום של הצילום. באופן כללי ומכליל ניתן לומר שצילומיו מתארים "מציאות" אפלה וקודרת ומתעסקים המון באלימות, מוות, בדידות ופחד. צילומיו מסקרנים ומרתקים הן מבחינה אסתטית והן מבחינה רעיונית.
‎אנו ממליצים לכם לצפות בשני חלקי הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליו ובאתר הבית שלו (באמצעות הלינקים המצורפים) על מנת לראות יותר מהצילומים המרתקים שלו.

קישורים:

• אתר הבית של Arthur Tress
• קישור לסרטון תיעודי על Arthur Tress חלק א'
• קישור לסרטון תיעודי על Arthur Tress חלק ב'

נכתב על ידי: ניר דבוראי

מיקי קרצמן, יליד ארגנטינה 1959, הוא צלם ישראלי מוערך אשר כיום מכהן כראש המחלקה לצילום ב"בצאלאל". קרצמן החל את דרכו כצלם עיתונות של עיתון "חדשות" ונודע בעיקר בשל צילומיו המסקרים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

בימים אלה מציג קרצמן (כחלק מתערוכה קבוצתית) את סדרת הצילומים שלו הנושאת את השם: Deleitosa
Deleitosa הוא כפר ספרדי אשר נמצא כ- 230 ק"מ דרומית מערבית ל- Madrid בירת ספרד. הכפר Deleitosa נודע בעולם ככפר אשר בו צילם W. Eugene Smith את הפרויקט החשוב שלו- "Spanish Village" בו הוא מתאר בסדרת צילומים כפר קטן ונחשל תחת שלטונו של פרנקו.

ב- 2007 יוצא קרצמן בעקבותיו של Smith לאותו הכפר בספרד. הוא משוטט עם מצלמתו ברחבי הכפר ומצלם אותו מנקודת מבטו אחרי 57 שנים. קרצמן מרבה ללכוד במצלמתו את רחובות הכפר, את הישן והחדש, את המסורתי ואת הקדמה בקומפוזיציות יפות ומסודרות. אך מצילומי של קרצמן נעדרים האנשים, אשר בנוכחותם העניקו חיים ונופח לעבודתו של Smith.
קרצמן ככל הנראה מנסה בתצלומיו להעביר לצופה את המסר של העיירה המודרנית אשר אבד עליה הקסם הפשטני שאיחד את תושביה בעבר, ולצופה לא נותר לשאול את עצמו האם קרצמן באמת לא הצליח ללכוד את אווירת החיים של אנשי הכפר כפי ש- Smith לכד במצלמתו, או שמא קרצמן אכן לא מצא את האווירה הזאת בזמן שיטוטו בכפר, או שמא מלכתחילה הוא יצא לכפר במטרה של להביא את המודרני ולהעלים את הנופח האנושי. כך או כך קשה שלא לצאת מתערוכתו של קרצמן בתחושה החזקה כי הצילום הוא כלי מאד חזק, מתעתע וסובייקטיבי , בו לצלם יש השפעה כמעט בלעדית על  מה שאנו הצופים נראה ונחשוב לאחר צפייה בעבודותיו.

סדרת העבודות של קרצמן מוצגת בגלריה "שלוש" ברחוב חיסין 5 בתל-אביב.
העבודה מוצגת כחלק מתערוכה קבוצתית בשם "ארבעה צלמים", והיא תמשך עד ה- 19.06.10.

קישורים:

• גלריית "שלוש"
• כתבה על W. Eugene Smith
• הכתבה של W. Eugene Smith על ה- Spanish Village

נכתב על ידי: סער ברוקמן

בימים אלו ממש הגיע לביקור בישראל אחד הצלמים המשפיעים והמובילים בעולם כיום, שמו Philip Lorca Dicorcia
(פיליפ לורקה דיקורצ'יה).
Dicorcia (נולד ב-1951), הוא צלם אמריקאי הפועל כבר 30 שנה, בעיקר בתחום האמנות , אך גם בתחום המסחרי, עבודותיו מוצגות במוזיאונים הנחשבים ביותר בעולם כגון ה'טייט מודרן' בלונדון, ה'מומה' ומוזיאון 'וויטני' בניו יורק ועוד מוזיאונים וגלריות רבות. בתחילת דרכו הוא למד אמנות קונספטואלית בבית הספר של מוזיאון האמנות של בוסטון, שם לראשונה הוא גילה את הצילום כאמצעי ביטוי.
בעבודותיו הראשונות, טוען Dicorcia, כי הוא שאף לשליטה מלאה – כזאת שיש לצייר על הקנבס ולפסל על החומר שבו הוא מפסל – לכן פנה לצילום מבוים בו יש לו שליטה על הנושא, הרקע, התאורה ובעצם על הכל (האומנם?).

לכאורה הצילום נראה כמו סצנה ביתית טיפוסית ומשעממת, אך במבט שני ניתן לשים לב כי כל הקווים ישרים ומדויקים, העמידה של הדמות היא מדויקת בתוך החלל מבחינת שיווי המשקל והתאורה שיוצאת מהמקרר שווה בעוצמתה באופן מפתיע לתאורה שמתחת לארון מימין.
זהו אמנם צילום שצילם Dicorcia לקראת סיום לימודיו, אך כבר בו ניתן לשים לב לשפה הצילומית המדויקת, התיאטרלית והכביכול "סנאפשוטית" (צילום חטף) שמזהה אותו בהמשך דרכו.
בשנים 1990-1992, תקופת מגיפת האיידס בארה"ב, יצא דיקורצ'יה לשדרות סאנסט ( Sunset Boulevard ) אשר בלוס אנג'לס קליפורניה וצילם נערי ליווי, לפני היציאה לדרך הוא קיבל מלגה ממשלתית אותה הוא החליט לתת למצולמיו.
שיטת העבודה שלו הייתה לבנות את הסט בעזרת אסיסטנט ואז, בזמן שהאסיסטנט היה שומר על הציוד, הוא היה הולך למצוא את מושא הצילום שלו. הוא היה ניגש עם הרכב ומציע להם להצטלם בשבילו, במקום לקבל מהם שירותי מין.

מתחת לכל תמונה כתב דיקורצ'יה את שם המצולם (או את כינויו), גילו, עיר וארץ מוצאו, והמחיר שהוא גובה עבור שרותי מין, כלומר המחיר ששילם דיקורצ'יה עבור הצילום.
הצילומים המדהימים והנושא הכאוב זיעזעו את עולם האמנות והקנו לדיקורצ'יה מקום מכובד בעולם האמנות.
כמו כן הוא העלה את הויכוח על הצילום הדוקומנטרי, מכיוון, שהשתמש בטכניקות תאורה בימוי והפקה המזוהים עם צילום סטודיו ואופנה על מנת לצלם נושא שעד אותה עת צולם בצורה אחרת לגמרי.

עבודה נוספת ומאוחרת יותר שלו היא 'HEADS', בפרויקט זה שצולם לאחר נפילת התאומים, בזמן שהעיר הייתה בטראומה של אחרי וגם בשיפוצים של אחרי.
על מנת לצלם את הצילומים האלה, Dicorcia השתמש בעדשה ארוכת מוקד (טלה) ממוקדת מראש לנק' קבועה, חיבר 2 יחידות פלאש לפיגומים, וסימן לעצמו את הנקודה שברגע שבנאדם ידרוך בה Dicorcia יצלם (בנק' זו הוא יואר ע"י הפלאשים ובדיוק יכנס לפוקוס). הוא צילם אלפי תמונות ובסוף בחר מספר קטן מתוך המבחר.
מספר שנים מאוחר יותר תבע אותו אדם בשם ארמו נוסנצוויג, יהודי דתי, אשר היה אחד ממצולמיו. המשפט, אשר בסופו ניצח Dicorcia, העלה מספר סוגיות בנוגע לצילום בשטח ציבורי וקבע תקדים.

בשנת 1979 קיבל דיקורצ'יה תואר שני באמנות באוניברסיטת "ייל" שם הוא מלמד עד היום כמורה בכיר, במהלך עבודתו התבקש Dicorcia לצלם גם עבודות מסחריות למגזינים וגם צילומי אופנה, שם ניתנה לו יד חופשית לעשות כרצונו, התוצאות היו מדהימות כפי שניתן לראות.

בנוסף למתואר בכתבה זו התפרסמו עבודות נוספות שלו כגון:
"Streetwalk" –  סדרת צילומים מרהיבה ברחובות של ערים בעולם.
"1000" – אוסף של 1000 צילומי פולרואיד מכל משך עבודתו כצלם.
"Lucky Thirteen- 13" תמונות של רקדניות עירום על עמודים.
"A Storybook life" – ספר צילומים מכל חייו אשר ביחד יוצרים סיפור מאוד מעניין ודרכו בעצם ניתן לחקור את האסתטיקה והשפה הצילומית של דיקורצ'יה בצורה עמוקה מאוד.
הספר מתחיל ומסתיים בצילום של אביו, חי בהתחלה ומת בסוף, אך הצילומים אינם מסודרים בסדר כרונולוגי.

קישורים:

• ראיון מקיף ומעניין עם Dicorcia באתר American SuburbX
• מבחר גדול מעבודותיו של Dicorcia באתר The Collective Shift

נכתב על ידי: ניר דבוראי

Mike Broide הוא צלם אמריקאי ללא כל הכשרה ולימודים מקצועיים. בשנת 2003 כאשר מלאו לו 18 שנים, הוא עוזב את הבית ויצא לתור את ארצות הברית של אמריקה על גבי רכבות. הוא מתחבר לכל אנשי השוליים של החברה האמריקאית, אלה שתוכנית הביטוח הבריאות של אובמה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב.
 

Broide הופך להיות הצלם של "חבר'ה" ממש במקרה כאשר חבר נותן לו מצלמת Polaroid sx-70 ומכאן והלאה נדבק בו הכינוי "Polariod-kidd" , לאחר מכן הוא עובר לצלם ב- Nikon F3.
ואיזה "חבר'ה"  הוא מוצא לעצמו. Broide מטפס על קרונות מסע של רכבות, מצטרף לאותם הנוסעים הבלתי חוקיים שלמעשה לא נוסעים לשום מקום, אלא פשוט תרים אחר הרכבת הבאה. הוא מצטרף אליהם אל הבתים העלובים, אל חיי הרחוב, אל העוני והזוהמה שאמריקה מנסה להסתיר וממש לא מתגאה בה.

Broide נוסע ומטייל עם צעירים שברחו מהבית, עם זקנים שכבר לא יהיה להם בית ועם כל מי שאי פעם שמע את המילה הלא נכונה או לא קיבל את היחס החם והאוהב מהוריו או משפחתו הוא מפליג במסילות האינסופיות של אמריקה הצפונית בחיפוש אחר משפחה חדשה.

עיקר כוחם ויופיים של הצילומים של Broide הם בפורטרטים האישיים והממגנטים שלו. המבטים, הצבעים, הרגע והנושא והרקע. כל צפייה באחד מן הפורטרטים של Broide כמוה כמו אישור לרגע להצטרף ולהיות אחד מהם. כמוה כמו רגע מפגש אינטימי בין חברים ובין אנשים שחולקים את אותו הגורל ואת אותה השותפות במסע הארוך.

דרך התצלומים ניתן ממש להריח את הצחנה מחוסר ההיגיינה של המצולמים, את ריח הבגדים העבשים, את צחנת האלכוהול, את ריח כלי האוכל שלא נשטפו ואת ריח הפסים והרכבות-ריח שמן ועשן.   אבל לרגעים ניתן גם לחוש בתחושת החופש ובתחושת חוסר האחריות וחוסר המטרה אשר הם מנת חלקם של אנשי המסילות ואת שמחת החיים שניתן למצוא גם במקומות הנמוכים ביותר.

כיאה לנווד אין לו אתר בית וגם המידע ברשת אינו רב, אבל בקישורים בהמשך תוכלו למצוא חומר נוסף עליו.

קישורים:

• Mike Brodie באתר- ArtNet
• Mike Brodie בוויקיפדיה

נכתב על ידי: אלעד יערי

Hiroshi Sugimoto נחשב לאחד האמנים המובילים והמוערכים באמנות העכשווית. יחד עם זאת הוא גם נחשב לחריג ואונגרדי, הן מבחינת מרחב העשייה שלו במדיום הצילומי והן מבחינת רעיונית. כל אלה באים לידי ביטוי במבע הצילומי המיוחד שלו.
לאורך כל שנות היצירה שלו, התעסק Sugimoto במגוון רחב של נושאים. הוא התחיל מפוחלצים במוזיאון להסטוריה של הטבע, שם הוא גילה שהמבט דרך מצלמה, וליתר דיוק דרך העדשה , גורם לשינוי הפרספקטיבה של המציאות. בעוד שבסיור במוזיאון וצפייה במיצגי הפוחלצים המועמדים על פני רקעים מצויירים יוצר מציאות מזוייפת, דרך העדשה – המציאות המזוייפת נראית אמיתית.

לאחר מכן, Sugimoto המשיך בסדרת צילומים של אולמות קולנוע כאשר המימד הרעיוני של הפרוייקט סבב סביב השאלה: "מה יקרה כאשר אני אנסה לצלם סרט באורך מלא בעזרת פריים אחד?" התשובה לשאלה הזו היתה כמובן מסך לבן אם כל המשמעויות שלו. ובאמת, Sugimoto לקח את הרעיון לכיוון המעשי, נכנס לבתי קולנוע מיושנים ובעזרת מצלמה טכנית "8×10 הוא התחיל את החשיפה של הנגטיב בתחילת הסרט וסיים אותה בסופו.

פרוייקט נוסף שלו התעסק בנופים ימיים. בסדרת צילומים זו, נקט Sugimoto גישה כמעט טיפולוגית. הצילומים מתאפיינים במבנה אחיד ובעל תוכן אחיד. כל הצילומים מתאפיינים בקומפוזיציה סימטרית כאשר הים מגיע עד חצי הפריים ובכל הצילומים מופיעים רק ים ושמים. לפעמים מפריד ביניהם קו אופק חד ולעיתים בלתי אפשרי לשים את האצבע במקום בו נפרדים השניים. הרעיון בסדרה הזו היה לנסות ולהציג את המסתוריות בנוף המינימלסטי המכיל בתוכו שני אלמנטים כל כך פשוטים כמו מים ואויר. שני אלמנטים שהם עד כדי כך פשוטים שרוב הזמן, בחיי היומיום שלנו, אנחנו לוקחים אותם כמובן מאליו. Sugimoto ניסה להראות אותם באור אחר (תרתי משמע) .

בפרוייקט אחר שלו, צילם Sugimoto איקונות מתחום הארכיטקטורה, מבנים מפורסמים כגון מגדלי התאומים, מגדל אייפל, קפלת סנט בנדיקט ועוד רבים אחרים. בסדרה זו, מתאפיינים הצילומים בחוסר פוקוס כללי מה שגורם לפרטים שבמבנים הללו להעלם. ובעצם, בעזרת טכניקת צילום זו, יצר Sugimoto מצב שבו ההתייחסות היא לא במבנה עצמו אלא ביחס שבינו לבין הסביבה בה הוא נמצא.

Sugimoto המשיך לצלם עוד נושאים רבים כגון: דמיות שעווה ממוזיאון מאדאם טוסו, מודלים של נוסחאות מתמטיות ומכשירים מדעיים שונים בפרוייקט שנקרא "צורות רעיוניות" ועוד….

לאחרונה יצא Sugimoto בסדרה חדשה שנקראת "שדות אור". בסדרת צילומים זו, “צילם" Sugimoto מתחים חשמליים באמצעות העברת 400,000 וולט ישירות אל סרט הצילום. התוצאות המתקבלות, שונות כל פעם מחדש בגלל גורמים חיצוניים משתנים כגון לחות וכדומה. התוצאה היא סידרה של צילומים מינימליסטיים ומורכבים בעת ובעונה אחת.

Hiroshi Sugimoto הוא ללא ספק אמן מרתק ועל מנת לראות יותר צילומים מהפרוייקטים השונים ולא פחות חשוב, להבין את הלך הרוח שלו עצמו בכל אחד ואחד מהם – אנו ממליצים בחום לבדוק את הלינקים המצורפים למטה, ביניהם, אתר הבית שלו המכיל אינפורמציה סובייקטיבית של Sugimoto עצמו.

קישורים:

• אתר הבית של Hiroshi Sugimoto
• סרטון על Hiroshi Sugimoto (מס' 1)
• סרטון על Hiroshi Sugimoto (מס' 2)
• סרטון על Hiroshi Sugimoto (מס' 3)
• סרטון על Hiroshi Sugimoto (מס' 4)
• סרטון על Hiroshi Sugimoto (מס' 5)
• ראיונות ומידע נוסף על Hiroshi Sugimoto באתר Art 21