לא פעם אני נתקל בצלמים אשר מתוסכלים מהטווח הדינאמי של המצלמה הדיגיטלית שלהם. אותם צלמים, לרוב החלו את צעדיהם הראשונים בעולם הצילום האנלוגי והעבירו את הידע אותו רכשו לעולם הצילום הדיגיטלי. האמת היא, שעל אף אזורי חפיפה רבים ישנו הבדל מהותי בין שני העולמות במיוחד בתחום החשיפה. כאשר חושפים במצלמה דיגיטלית, העקרונות אותם רכשנו כאשר צילמנו בסרטי צילום משתנים מעט.
ההבדל הגדול בין צילום במצלמה דיגיטלית לבין צילום על סרט הצילום הוא בדרך בה סרט הצילום והחיישן הדיגיטלי מגיבים לאור. סרט הצילום מגיב בצורה דומה פחות או יותר לעיניים שלנו בעוד שסיליקון לא. יש לידיעת פרט זה חשיבות גדולה מאוד ומיד אנחנו נבין למה. מי שחושף במצלמה הדיגיטלית שלו בדיוק כמו שהיה חושף על גבי סרט הצילום מסתכן בהקטנה משמעותית של הטווח הדינאמי שלו ובצללים בעלי כמות הרבה יותר גדולה מהנחוץ של רעשים.
כאמור, סרט הצילום מגיב לאור בצורה דומה מאוד לעין שהיא ברובה לא לינארית. רוב החושים שלנו פועלים בצורה לא לינארית – דבר המאפשר לנו לתפקד במגוון רב של גירויים. אם תקחו למשל ביד משקולת במשקל חצי ק"ג ואח"כ תוסיפו עוד אחת, הדבר לא מרגיש כבד פי שתיים. אם תוסיפו שתי כפיות סוכר בקפה במקום אחת, הדבר לא מרגיש מתוק פי שתיים ואם תכפילו את העוצה ברמקולים של המוזיקה שאתם שומעים, הדבר לא מרגיש חזק פי שתיים. אותו דבר קורה באור. אם תכפילו את כמות הפוטונים המגיעים לעין שלכם, הדבר לא מרגיש בהיר פי שתיים. בהיר יותר כן, אך לא פי שתיים.
מנגנון זה מאפשר לנו בני האדם לפעול במגוון רחב ביותר של גירויים. הדבר מאפשר לנו לצאת החוצה לאור יום מתוך חדש חשוך מבלי שהעיניים שלנו "יישרפו" מרוב כמות האור על אף שרמת הגירוי המגיעה כעת לעיניים שלנו היא גדולה בהרבה, אי שם בסביבות הפי 10,000! אבל, הסליקון לא מגיב בצורה כזאת. סיליקון פשוט סופר פוטונים בצורה לינארית לגמרי.

תמונה אשר "פותחה" בצורה לינארית נראית חשוכה וחסרת פרטים למרות שהמידע ישנו בתמונה.

ההיסטוגרמה של התמונה שלעיל מראה את רוב המידע מרוכז בצד שמאל של ההיסטוגרמה, כלומר באזורי הצל.

אותה תמונה, אחרי הפעלת עקומת S נראית בסדר גמור.

זוהי עקומת ה-S הדרושה לשם תיקון החשיפה של תמונה אשר "פותחה" בצורה לינארית. אחרי הפעלת העקומה ההיסטוגרמה של התמונה נראית טובה עם פיזור נכון של המידע.

אם כן, מה זה אומר מבחינתנו שסיליקון פשוט סופר פוטונים בצורה לינארית? הדבר אומר, שאם המצלמה שלנו מצלמת ב- 12 Bit כדי לקודד את המידע המצולם לתוך 4096 רמות ( Levels ) אזי רמה 2048 מייצגת חצי מכמות הפוטונים אשר נקלטו ברמה 4096. זוהי המשמעות של חשיפה לינארית – הרמות מתאימות בדיוק לכמות הפוטונים אשר נקלטו.
לחשיפה לינארית השפעות מאוד חשובות על החשיפה הכללית של התמונה. אם המצלמה מצלמת שישה צמצמים של טווח דינאמי, חצי מ-4096 רמות שמורות לצמצם הבהיר ביותר, חצי ממה שנשאר (1024 רמות) לצמצם הבא בתור, חצי ממה שנשאר (512) לצמצם שאחריו וכך הלאה. פירוש הדבר הוא שהצמצם הכהה ביותר בתמונה, הצללים החזקים, מיוצגים על ידי 64 רמות בלבד!

איור זה מדגים את החלוקה הלינארית שהחיישן כופה על התמונה ואת החלוקה הנכונה כפי שהיא צריכה להיות.

חלק מהצלמים יתפתו לחשוף את התמונות בחשיפה שתגרום לחשיפת חסר קטנה במטרה לא "לשרוף" את אזורי הבוהק של התמונה כי אכן לא טוב לשורף אזורי בוהק. אבל, אם תעשו כן, אתם מבזבזים הרבה מידע יקר שהמצלמה שלכם יכולה לשמור ואתם מסתכנים בהופעת רעשים באזורי הצל ואזורי הביניים. אם תחשפו חשיפת חסר כדי לשמור על פרטים באזורי הצל, ואח"כ תמצאו שאתם צריכים "לפתוח" את אזורי הצל בתוך התוכנה לעיבוד קבצי RAW אתם תצטרכו למתוח את אותן 64 רמות על פני שטח גדול יותר דבר אשר בסופו של דבר יביא להגברת הרעשים ופוסטריזציה.
חשיפה נכונה בעולם הצילום הדיגיטלי לא פחות חשובה מאשר בצילום על סרט, אך בעולם הדיגיטלי פירושה של חשיפה נכונה הוא להביא את אזורי הבוהק קרובים ככל האפשר ל"שריפה" אבל לא לשרוף אותם! חלק מהצלמים קוראים לשיטת חשיפה זו "לחשוף לימין" מכיוון שאתם רוצים להביא את אזורי הבוהק שלכם לקרובים כל האפשר לצד הימני של ההיסטוגרמה בזמן הצילום.
שימו לב שההיסטוגרמה במצלמה שלכם מראה את ההיסטוגרמה אחרי המרת הקובץ ל- JPG . היסטוגרמה של קובץ RAW היא די מוזרה וקשה להבנה עם כל המידע שמור באזורי הצל, לכן ההיסטוגרמה שלכם הינה היסטוגרמה אחרי המרת הקובץ ל- JPG על פי ההגדרות שהן ברירת המחדל של המצלמה. רוב המצלמות מפעילות עקומת S על קבצי ה- JPG שלהן בכדי להעניק להן מראה הדומה יותר לסרט הצילום. למה אני מספר לכם את זה? מכיוון שלעיתים ייתכן מצב שבו ההיסטוגרמה שלכם אחרי הצילום מראה מצב כאילו אזורי הבוהק נשרפו בעוד שבקובץ ה- RAW לא כך הדבר! נתון זה הוא משהו שצריך לקחת בחשבון ולבדוק עד היכן אתם יכולים למתוח את הגבול של ההיסטוגרמה שלכם מבלי לשרוף באמת את אזורי הבוהק.

ההיסטוגרמה של המצלמה תיתן לכם מושג כללי לגבי החשיפה שלכם אולם יש לערוך בדיקות על מנת לראות עד כמה ניתן לסמוך על ההיסטוגרמה שלכם.

דבר אחרון שצריך לבדוק אותו הוא הרגישות של החיישן שלכם. הרבה מאיתנו מקבלים את ה- ISO אשר קבענו במצלמה כ- ISO הנכון כאשר הדבר הרבה פעמים רחוק מזה. לעיתים תגובת המצלמה ב-100 ISO למשל תהיה דווקא הרבה יותר קרובה ל-125 ISO או אפילו ל-150 ISO ובמקרים אחרים 75 ISO . שווה להשקיע מעט זמן בבדיקת הרגישות האמיתית של החיישן שלכם ברגישויות ISO שונות ולבדוק עד כמה אפשר לסמוך על ההיסטוגרמה של המצלמה לפני שבאמת אזורי הבוהק "יישרפו".
נקודה חשובה שצריך לציין היא היכולת הגבוהה של Adobe RAW Converter בתחום זה עם יכולת אחזור המידע מאזורי הבוהק. כאשר אתם מושכים את החשיפה לערכים שליליים בתוך ה- RAW Converter , מנגנון אחזור המידע מתוך אזורי הבוהק נכנס לפעולה ומנסה ככל יכולתו לשחזר מידע. רוב התוכנות לעיבוד קבצי RAW פשוט יוותרו על נסיון לאחזר מידע מתוך אזורי הבוהק כאשר אחד מהערוצים "נשרף" אולם ה- RAW Converter של Adobe עושה ככל יכולתו לאחזר מידע מתוך ערוץ בודד עד כמה שניתן. בהתאם לסוג המצלמה שלכם ולנתוני טמפרטורת הצבע ייתכן ותוכלו לאחזר עד צמצם שלם של מידע אם כי שליש צמצם הוא טווח הרבה יותר פרקטי. אם אתם מצלמים ב- RAW חובה עליכם לבצע כמה ניסויים כדי לבדוק עד כמה תוכלו "לדחוף" את החשיפה מבלי לאבד באיכות התמונה.
בשלב זה ייתכן ויהיו כמה שישאלו מה אם אני מצלם ב- JPG ? לטובתכם אני מקווה שאתם לא, מכיוון שאחרי שצלימתם את התמונה, הקובץ שלכם פחות או יותר סגור. נכון שתוכלו לעשות עליו כמה דברים ב- Photoshop אבל את כל היתרונות הנפלאים של עבודה עם קובץ RAW לא יהיה לכם.
אם כך, ראינו היום שחשיפה נכונה בצילום דיגיטלי שונה מזו בצילום על גבי סרט צילום וכן ראינו כי יש לכך השלכות מרחיקות לכת מבחינת הטווח הדינאמי. עכשיו צאו החוצה ולכו לצלם.