השלב הבא לאחר שלומדים לשלוט בצורה ידנית על החשיפה (על הצמצם והסגר), הוא  להגיע לשליטה מלאה על חדות התמונה, ובמילים אחרות "עומק השדה". מאמר קצר זה יסביר את כל מה שצריך לדעת בנושא זה.
לדוגמא: בצילום של החתולה ניתן לראות שעקב העומק השדה הרדוד (התמונה צולמה בצמצם 1.4) רק עין אחת שלה בפוקוס.

שליטה על עומק שדה הינה רכיב חשוב מאוד בצילום. שליטה נכונה על עומק שדה הינה אחד מהמרכיבים הרבים הדרושים לשם הפקת תמונות מוצלחות כדרך קבע.
אולם, כאשר אתם ממקדים על הנושא שלכם האם אתם יודעים אילו עוד עצמים ייקלטו בצורה ברורה וחדה על גבי החיישן במצלמה? חשוב מאוד לדעת אילו עצמים בתוך התמונה ייקלטו בצורה חדה ואילו בצורה מטושטשת. האמת היא שכאשר אתם ממקדים על נושא מסוים, תמיד ישנו טווח מסוים לפני הנושא ומאחוריו שבתוך הטווח הזה כל עצם הנמצא בתוך התמונה ייקלט חד וברור. דבר זה נקרא עומק שדה. עלינו לדעת מה העומק שדה שלנו על מנת שנוכל להגדיל אותו או להקטין אותו בהתאם למה שאנחנו רוצים להשיג בתמונה. לדוגמא, כאשר מצלמים דיוקן ייתכן ונרצה לבחור בעומק שדה קצר ככל האפשר על מנת לקלוט אך ורק את הנושא שלנו ממוקד ואת הרקע מטושטש ובכך להבדיל בין הנושא שלנו לרקע ולגרום לו לבלוט יותר ומצד שני כאשר אנחנו מצלמים נוף, ייתכן ונרצה לבחור בעומק שדה גדול מכיוון שנרצה לכלול את כל הפרטים בתוך התמונה בצורה ממוקדת וברורה מקדמת התמונה ועד לאופק.

האמצעי הראשון והחשוב ביותר בשליטה על עומק השדה הינו הצמצם. ככל שמפתח הצמצם סגור יותר (מספר f גבוה יותר) כך עומק השדה שלנו יגדל ולהיפך. מאחר ועל עומק השדה אנחנו שולטים באמצעות הצמצם, עלינו גם להתאים את מהירות הסגר. אם למשל הגדלנו את הצמצם ב- f אחד (נניח מ- f/5.6 ל- f/4 ) הרי שעלינו להוריד את מהירות הסגר על מנת לשמור על אותה חשיפה.

אך ישנם שני גורמים נוספים המשפיעים על עומק השדה: אורך המוקד של העדשה (ככל שאורך המוקד קצר יותר עומק השדה גדול יותר ולהיפך) ומרחק הנושא המצולם מהעדשה (ככל שהנושא רחוק יותר עומק השדה גדל ולהיפך). שלושת הגורמים שהזכרנו (הצמצם, אורך המוקד, מרחק הנושא) נותנים לנו מידת מה של שליטה על עומק השדה שלנו.

שימו לב כי עומק השדה תמיד ארוך יותר מאחורי נקודת המיקוד מאשר לפניה. היחס בין שני המרחקים הללו הוא כ-1/3 ו-2/3, ז"א 1/3 מעומק השדה נמצא לפני נקודת המיקוד אשר נבחרה ו-2/3 נמצאים מאחורי נקודת המיקוד (כלל זה לא נכון לצילום מאקרו). עובדה זו מביאה אותנו למסקנה אחת חשובה ולכלל אצבע בנוגע לעומק השדה: במצבים רבים, כדאי למקד פחות או יותר לשליש המרחק מהנושא הקרוב ביותר שצריך להיקלט בצורה חדה. כך נבטיח שהנושא הקרוב ביותר ייקלט בצורה חדה וגם הנושאים שמאחוריו ייקלטו בצורה חדה.

אז איך יודעים אם יש לי "מספיק" עומק שדה?
על חלק מהעדשות של מצלמות רפלקס ניתן למצוא סדרה של שנתות המייצגות מספרי צמצם ומספרים אלה בשילוב עם סקאלת המרחקים שעל העדשים מאפשרים לנו לראות אילו עצמים בתוך התמונה ייקלטו בצורה חדה.

על העדשה תוכלו למצוא סדרה של מספרים המציינים מרחקים שונים. סדרה זו מורכבת מסקאלה של מרחקים הנעים מהקצר (לרוב נקודת המיקום המינימלית של העדשה) ועד אין סוף. זוהי סקאלת המרחקים. לידה ניתן למצוא סקאלה של שנתות, כאשר לכל מספר יש זוג מהצד השני המפריד בין זוגות המספרים. זוהי הסקאלה של עומק שדה. מספרים בסקאלה זו מייצגים את מספרי הצמצם ובשילוב עם סקאלת המרחקים מאפשרים לנו לקבוע מהיכן עד היכן ישתרע עומק השדה שלנו עבור צמצם נתון.

בתמונה שלעיל אנחנו יכולים לראות שעבור צמצם f/11 , כאשר העדשה ממוקדת בנקודה שבה היא נמצאת כרגע, עומק השדה שלנו ישתרע ממרחק של כ-5 מטרים ועד אין סוף. כמו כן, אנחנו רואים שלמשל עבור צמצם 4 עומק השדה שלנו ישתרע ממרחק של כ-8 מטרים ועד 16 מטרים לערך.

כיצד משתמשים בסקאלת עומק השדה? מאוד פשוט. אם למשל בחרתם בצמצם f/11 מצאו את זוג הקווים המייצגים את הגבולות של צמצם f/11 . לאחר מכן הסתכלו על סקאלת המרחקים ואתם תראו את עומק השדה עבור נקודת המיקוד הנוכחית שלכם. אם תשנו את נקודת המיקוד, עומק השדה ישתנה בהתאם. כל מה שנמצא במרחק בין שני הקווים של צמצם f/11 (אם בחרתם בצמצם f/11 ) ייקלט בצורה חדה בצורה מספקת.

ניתן גם לעבוד בצורה הפוכה עם סקאלת עומק השדה, קרי למצוא את הצמצם הדרוש על מנת לשמור על עומק שדה מסוים שבחרתם מראש. אם למשל החלטתם כי אתם רוצים שכל הנושאים בתמונה ממרחק של 2 מטרים ועד 10 מטרים ייקלטו בצורה חדה, תוכלו בהתאם לכך למצוא את הצמצם הדרוש לשם כך בעזרת סקאלת עומק השדה.

חשוב לציין שלא כל העדשות של מצלמות רפלקס מגיעות עם סקאלה כזו, ובנוסף היא אינה קיימת במצלמות הקטנות (מצלמות שאינן מצלמות רפלקס), אז מה עושים? יש מצלמות שמצוידות באפשרות לבדיקת עומק השדה (במצב זה המצלמה או העדשה סה"כ סוגרים את הצמצם לצמצם הנבחר טרם הצילום על מנת לאפשר לכם לראות מה חד ומה לא) אם אפשרות זו קיימת אצלכם השתמשו בה. אך אם לא, התשובה היא ניסוי וטעיה, כאשר אנו מצלמים תמונה מומלץ להגדיל את התצלום עוד על המסך של המצלמה ולראות שכל מה שרצינו שיהיה בפוקוס אכן בפוקוס. עם הזמן אתם תלמדו להעריך את עומק השדה עבור צמצם נתון.

דבר חשוב שיש לזכור הוא שלרוב (לא מדובר בכלל שאסור לעקוף אותו אלא בדבר מקובל לרוב) אם יש צורך להתפשר על מיקוד (בגלל שאי אפשר להגיע לצמצם המעניק עומק שדה מספיק), עדיף לוותר על החלקים הרחוקים יותר בתמונה מאשר על החלקים הקרובים. ז"א אם אתם חייבים לוותר על חדות בחלק מן התמונה עשו זאת לרוב על החלקים הרחוקים. טשטוש בקדמת התמונה לרוב מפריע הרבה יותר מאשר ברקע (כמובן יש תמיד יוצאי דופן לכלל זה וכמו כל כלל הוא נועד שיפרו אותו מתישהו).

לפעמים, אנחנו רוצים להדגיש נושא מסוים על ידי הבלטתו לעומת הרקע והסביבה הסובבים אותו. הדרך להשיג זאת היא על ידי שימוש בעומק שדה מינימלי עבור העדשה שלכם. על ידי בחירת צמצם גדול (מספר f נמוך), עומק השדה יתקצר וכל העצמים לפני הנושא המצולם ואחריו יתקבלו מטושטשים. אפקט זה הנקרא מיקוד סלקטיבי ניתן לחיזוק על ידי שימוש בכל אחד מהגורמים המשפיעים על עומק השדה. ז"א מעבר לשימוש בצמצם פתוח, ניתן גם לשלב אפקט זה עם עדשה בעלת אורך מוקד ארוך יותר והקטנת המרחק של הנושא המצולם מן העדשה. יחד עם זאת, כאשר מצלמים עם עדשות בעלות אורך מוקד מאוד ארוך יש לשים לב שעומק השדה יספיק לכסות את הנושא המצולם אחרת גם חלקים ממנו יכולים להיקלט בצורה לא חדה!

דבר אחרון שעלינו לתת עליו את דעתנו הוא העובדה שכאשר אנחנו ממקדים על נושא מסוים אנחנו מבצעים זאת מבעד לצמצם פתוח לרווחה. ז"א שהנושא שלנו כפי שהוא נראה בכוונת המצלמה נראה כאילו היה נקלט אילו היינו מצלמים את התמונה בצמצם פתוח לרווחה עבור עדשה שאנחנו משתמשים בה. דבר זה יכול לגרום לבעיה אם איננו מודעים אליו. הרבה אנשים מסתכלים על כוונת המצלמה ומרוצים מן התוצאה אולם בסוף מאוכזבים מעודף עומק השדה בתמונה הסופית כיוון שהשתמשו בצמצם סגור יחסית ולא היו מודעים לעובדה זו.