לאחרונה עלתה כתבה מרתקת על הצלם והמרצה לצילום מוטי פישביין באתר של חברת Leaf (בסוף הכתבה יש קישור לגלריית עבודות של מוטי באתר של Leaf).
מוטי עובד עם מצלמת פורמט בינוני בעלת גב דיגיטלי של 40 מגה פיקסל (Leaf Aptus-II 8 digital camera back).
בנוסף, מוטי עובד עם המבזקים של חברת ELINCHROM השווצרית, אשר גם היא פרסמה גלריית עבודות של מוטי באתר שלה.

צילום: מוטי פישביין

מוטי פישביין הוא צלם מסחרי המתמחה בצילומי סטיל לייף מורכבים כגון צילומי תכשיטים, קוסמטיקה, מזון, תעשייה ועוד.
מוטי ידוע בפרפקציוניזם וביכולת לתת מענה לבעיות מורכבות, החל מבניית אביזרים ועבודה על הסט דרך עיבודי פוסט פרודקשן ועד הגשת האימג' המנצח, תוך כדי שימוש בטכנולוגיות ואביזרים המתקדמים ביותר שיש. מעבר להיותו צלם מקצועי, מוטי גם מלמד במרכז לצילום טכניון במסלול הדו שנתי. בנוסף, מלמד במס' בתי ספר מובילים בישראל, ופועל ומציג גם בתחום האומנות. עבודותיו מתפרסמות במגזינים, שלטי חוצות, קטלוגים וגלריות, ולאחרונה אף הציג בתערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל בירושלים.

כתבה זו נעשתה בשיתוף פעולה עם כותב האתר ccbank.us – אתר המיועד לשוק האמריקאי אך מכיל מאמרים מרתקים.

קישורים

• לחצו כאן על מנת לקרוא את הכתבה על מוטי באתר של חברת Leaf.
• לחצו כאן על מנת לראות את גלריית העבודות של מוטי באתר של חברת ELINCHROM השווצרית.
• לחצו כאן על מנת לעבור לאתר הבית של מוטי פישביין.

The post כתבה מרתקת וגלריית עבודות של מוטי פישביין appeared first on המרכז לצילום טכניון.

צילום: Vee Speers

וי ספירס ( Vee Speers ) היא אמנית אוסטרלית החיה בפריז. היא למדה אמנות וצילום בבריסביין (Brisbane ). בתום לימודיה היא עבדה תקופה קצרה בסידני בערוץ טלוויזיה ABC כצלמת סטילס. לאחר ביקור קצר בצרפת, החליטה Speers להפוך את פריז לביתה החדש. 
Speers אמרה שעבורה פריז היא מקום עם "השראה ויצירתית בלתי מוגבלים והפוטנציאל שם הוא אינסופי."

צילום: Vee Speers

בהתחלה עבדה  Speers כאסיסטנטית של צלמי אופנה הגדולים ביותר בפריז כדרך ללמוד מיומנויות חדשות. אך חוויה זו היתה קצרת ימים, מכוון ש- Speers הרגישה מוגבלת בעולם צילום האופנה. היא עברה לעולם הקולנוע ועבדה יחד עם היוצרים הגדולים כגון פדרו אלמודובר, דיוויד לינץ', טים ברטון ופיטר גרינווי.
בשנת 2002,  Speers התחילה לצלם אנשים מוזרים שפגשה לאורך הדרך, אשר הוו סיפוק למשיכתה לאנשים שמעזים להיות שונים. 
אבל זה לא היה עד שפנתה לעבר ילדותה ואל המשפחה האישית שלה כדי לקבל השראה, היא יצרה את סדרת הצילומים הכי ידועה שלה בשם "מסיבת יום ההולדת” (The Birthday Party ). בסדרה זו Speers מראה את היכולת שלה לטשטש את הקו בין אוטוביוגרפיה ובין פנטזיה, בין המוזר ובין והיפה.

צילום: Vee Speers

ב"מסיבת יום ההולדת" המיידיות של דימויים פשוט מכריעה. הפרצופים לרוב מישרים מבט אל הצופה היוצרים מתח שקט אבל דרמטי הדוחק את הצופה לתת תגובה. 
דיוקנאות אלה של ילדים גורמים לצופים להתמודד עם זכרונות של הילדות שלהם, Speers מזכירה לנו שאפילו תחפושות תוצרת בית יכולות להפוך אותך לקאובוי, גיבורי על, נסיכה או חייל, אשר מוכנים להרפתקאות ושעות של כיף והתרגשות.

צילום: Vee Speers

הבריחה לעולמות של משחק יכולה לספק ולחשוף את המציאות הבסיסית של העולם המודרני, עולם המחושל עם הסכסוך והאלימות. פסיכולוגים של לילדים לעיתים משתמשים בתצפיות על ילדים בעת משחק כדי לנסות ולפענח טראומות ונושאים אחרים שהילד עשוי היה להיות חסוף אליהם. כך כשאנו מביטים בתצלומים האלה, Speers מעוררת אצל הצופה את כל אותן החששות שלנו ביחס לחברה הפרנואידית שאנו חיים בה היום. העבודה של Speers גורמת לתגובות רגשיות חזקות אצל הצופה, הרבה יותר מאשר התגובות של המצולמים בעצמם.

צילום: Vee Speers

עבודות של  Speers הוצגו בערים ברחבי העולם, ערים כגון לונדון, פריז, מיאמי, ניו – יורק, בוסטון, יוסטון, סידני, אטלנטה, שטוקהולם. בנוסף העבודות שלה הוצגו גם במדינו הבאות:  סין, אירלנד, סינגפור, יפן, גרמניה, אוסטריה, איטליה, תוניסיה, ברזיל ומקסיקו.

צילום: Vee Speers

צילום: Vee Speers

תהנו,

קישורים:

• אתר הבית של Vee Speers
• סרטון מתוך תערוכה של Vee Speers

The post "מסיבת יום ההולדת" של האמנית Vee Speers appeared first on המרכז לצילום טכניון.

הצלם Jiang Pengyi נולד בעיר Yuanjiang שבפרובינציית  Hunan שבסין בשנת 1977. הוא גדל באזור סיני יחסית לא מפותח אולם כשהיה נער עבר להתגורר בעיר הגדולה והמתפתחת בקצב מסחרר –בייג'ין.
המעבר לעיר הגדולה השאיר ב- Jiang תחושות של ניכור ובלבול. האורבניות המוגזמת וההריסה ופיתוח מחדש הפכו לנושאים ומוטיבים חוזרים ומרכזיים בעבודותיו.

בסדרת הצילומים המרתקת Unregistered City משתמש Jiang במניפולציות דיגיטליות בכדי להציב יחדיו גורדי שחקים חדשים לצד אתרי הריסה של שכונות המיועדות להתרחבות ולהתחדשות עירונית, וממקם אותם יחדיו בתוך פינות נטושות של בתים ישנים. Jiang מצמצם כמה שיותר את נוכחותם של בני אדם בתמונותיו, אולם במרביתן ניתן לראות אין-ספור עקבות של פעילות אנושית עכשווית. עבודות אלו ממחישות את תחושותיו של האמן ביחס להתפתחות הכמעט בלתי נשלטת של ערים גדולות בעולם המשמשות כמרכזים אורבנים עצומים כדוגמת בייג'ין. תחושות שודאי הוא אינו היחיד שחש.
Jiang סיים בשנת 1999 את לימודיו במכון לאומנות ועיצוב של בייג'ין ובעיר זו הוא ממשיך להתגורר וליצור גם כיום.

תהנו

קישורים:

• ראיון קצר עם האמן
• אתר גלריית Blindspot

The post הצלם Jiang Pengyi – בפרוייקט Unregistered City appeared first on המרכז לצילום טכניון.

בניגריה הענייה שבה האנשים נאבקים על פרנסה ועל השגת מזון, משגשג לו זן מוזר על עבודה ועיסוק: גידול ואילוף צבועים.

משפחת Ahmadu הם אנשי הצבועים. המשפחה היא קבוצה של אנשים הנעה מעיר לעיר כאשר היא מובילה עימה צבועים, קופים ועוד מיני חיות אקזוטיות למטרות תצוגה ומכירת שיקויים. החיות קשורות בשלשלאות עבות למאלפיהן, בעיקר על מנת לשפר את כישורי הריקוד שלהם.

משפחת אנשי הצבועים החלה את דרכה כמשפחה אשר מכרה שיקויים וקמעות כנגד מכשפים ועין הרע, דבר המקובל בתרבות הניגרית. לאחר שהמשפחה עלתה על הרעיון להוסיף צבועים להופעתה היא הגדילה את מכירת השיקויים. כיום המשפחה מוכרת את השיקויים על מנת לספק הגנה מחיות טרף ואת הקמעות על מנת להגן ממכשפים ומהטלת קללות. ולראייה שם מציגים- הילדות הקטנות בלהקה משחקות עם הצבועים ללא חשש מאחר והן נטלו את השיקויים ומוגנות, כך לדברי הוריהן, למשך כל חייהם מן הצבועים.

כיצד תופסת המשפחה את הצבוע? הצבוע נתפס במהלך מסע ציד לילי. הציידים שותים את השיקוי המגן ומאמינים כי הם בלתי נראים לחיה. הם מאתרים את החיות במערות. לאחר הכניסה למערה ואיתור הצבוע הם מסנוורים אותו בפנס, שהם מאמינים כי החיה עלולה להזיק לו, ומרסיסים עליו אבקה לבנה ומכניעים אותו. לאחר שהם תופסים את הצבוע הם נותנים לו שיקויי נוסף שהופך אותו לצייתן לאדם.
לאחר מכן עובר הצבוע תקופה של אימונים למשך חודשיים, בהן הוא לומד לחיות לצד בני אדם. בני המשפחה מאכילם את הצבועים משאריות של קצבים ומצננים את גופם במים, מאחר והצבועים אוהבים לשהות בסביבה קרירה.

בזמן סיבובי ההופעות המשפחה נודדת מעיר לעיר ומשתכנת בעיקר בפרפרי הערים. בכל יום הם יוצאים לתהלוכה עם החיות. בתחילה הקופים מבצעים פעלולים שונים ומושכים אליהם את הקהל. בכל פעם שכזאת מתאסף קהל גדול סביב המשפחה המפזר עליה כסף רב, אותו אוספים הקופים. לאחר מכן הם צועדים עם הצבועים ומוכרים לקהל משחות ועשבים שונים לטיפול נגד פגעי חיות ונגד עין הרע.
דרך נוספת של המשפחה להרוויח את לחמה הוא ממכירת חיות הפרא,בעיקר לגני חיות באפריקה, דבר אשר מכניס לה ממון לא מבוטל.

למשפחה יש אמנם רישיון להפעלת העסק ממספר מדינות בניגריה, אך כמובן לא חסרים הקולות המתנגדים להחזקת החיות בשבי והצגתן בפומבי, בעיקר בשל החשש לחיי הקהל. מנגד טוענת המשפחה כי העסק שלה עוזר לאנשים רבים בניגריה- החל מהנהגים הלוקחים את המשפחה, דרך חנויות המספקות מזון ועד הדוכנים בצידי הדרכים אשר מגדילים את מכירותיהם בזמן הופעת הלהקה.

אין ספק שאפריקה היא יבשת בה החיים קשים הן לבני האדם והן לחיות שבה. במרוץ המטורף להישרדות אין נכון ולא נכון. יהיה זה לא הוגן לשפוט את התרבות האפריקאית ואת דרכי ההישרדות שלהם מבעד לעיניים מערביות.

בתצלומיו הבהירים של Hugo עומדים לנגד המצלמה גברים חסונים וחיות גדולות. דרך התמונות ניכר כי קיימת מערכת יחסים סודרה בין האדם לחיה הקשורה אליו. לעיתים אף נראית חית הטרף כחיית מחמד ולעיתים היא נראית אנושית ונבונה. האדם והחיה עומדים יחדיו במרכז התמונה של Hugo, כבמפגן של כוח ואחדות. אמנם ברור לכל בר דעת מי השולט ומי הנשלט, אך ברורה גם הסימביוזה והתועלת שמפיקים האדם והחיה זה מזה.
מרבית מאתרי הצילומים ממוקמים בחוצות הערים, מתחת לגשרים או מזבלות. הבחירה באתרים הללו מעלה שאלה אצל הצופה- האם Hugo בכוונה בחר את האתרים הללו? האם הוא מנסה לתת לתופעה ביטוי של תופעת שוליים? האם הוא כאדם לבן חש סלידה מהעיסוק הנ"ל? או שמא המשפחה היא זאת שבכל זאת אינה שלמה עם החזקת חיות הטרף בשבי למטרות פרנסה, והיא זאת שחיה את חייה בפרברים, מתחת לגשרים או באתרי אשפה?
Hugo הוא צלם אשר נולד ומתגורר ב- Cape Town.

קישורים:

• אתר הבית של Pieter Hugo

The post הצלם Pieter Hugo ואנשי הצבועים appeared first on המרכז לצילום טכניון.

צילום: רונית שפירו

צילום: רונית שפירו

קורן קריספיל
באתר של קורן קריספיל ניתן למצוא עבודות צילום מפרוייקטים שונים כמו צילום נוף בשחור לבן, צילום אורבני, צילומי רוק, צילום אופנה וצילום מוצר.

צילום: קורן קריספיל

צילום: קורן קריספיל

רונית וקורן הם שניים מתוך שנים עשר סטודנטים בקבוצה התל אביבית של המסלול הדו שנתי שלנו.
בהמשך נציג לכם עבודות נוספות של סטודנטים נוספים.
אנו מזמינים אתכם לראות עוד מהצילומים של רונית וקורן דרך הקישורים מטה.
קישורים:

• אתר הבית של רונית שפירו
• אתר הבית של קורן קריספיל
• אתר הבית של סיסי בנק

The post אתרי בוגרים appeared first on המרכז לצילום טכניון.

Todd Hido הוא צלם אמריקאי יליד 1968. הוא נחשב לאחד הצלמים המבטיחים והמעניינים הפועלים בארצות הברית כיום. יש לו תואר M.F.A מטעם California College of Arts and Crafts.
השנה (2010) יצא ספרו החדש Road Divided בהוצאת Nazraeli. בספרו זה חוזר Hido לתור אחר נופיה הקרים והמבודדים של ארצות הברית. הפעם הוא עושה זאת בחורף  ומתוך מכוניתו. הוא בוחר לצלם את המקומות אליהם הוא מגיע מבעד לשמשת הרכב הרטובה, ובכך מעניק נופך שונה לצילומיו. התמונות הנשקפות אלינו נראות בתחילה כלקוחות מתוך חלום. לעיתים התמונה היא רכה ולעיתים חדה וקשה. לעיתים האור רך ולעיתים חזק ומסנוור. Hido לוקח את הצופה לא רק לעבר ערי השדה, אלא גם לעבר השוליים שלהן. הוא מציג לנו מפעלים נטושים, דרכים מצטלבות או ללא מוצא ועצים בודדים הנראים מטים ליפול.

מצילומיו של Hido נושבת רוח קולנועית, הקומפוזיציות שלו יכולות לעורר אסוציאציות מתוך סרטי קולנוע אמריקאיים, ובעיקר אפשר להשוות את תצלומיו לסרטו החדש של John Hillcoat – The Road בכיכובו של ויגו מורטנסן ועל-פי ספרו של Cormac McCarthy. בסרט זה אנו מלווים אב ובנו המושטטים לאורכה של אמריקה ביום שאחרי קץ האנושות. מזג האוויר הוא חורפי וקשה, הנוף מצולק, אפור וקודר, מעט האנשים שנותרו ניזונים מקניבליזם ותחושה אפוקליפטית קשה מלווה את האב ובנו בעודם חולפים על פני אמריקה השבורה בדרכם אל הים ואל התקווה.

צילומיו של Hido בפרוייקט זה מדברים הן במישור הלאומי והן במישור האישי. במישור הלאומי מציג לנו Hido את אמריקה האבודה, השבורה, הקרה והמנוכרת. אמריקה ללא מוצא או על פרשת דרכים. במישור האישי מציג לנו Hido את הזכרונות הישנים שלנו על תמימות על נופים פתוחים ועל טבע מרוחק. הוא לוקח אותנו הצופים למסע אישי בזמן ובמרחב של כל אחד מאיתנו.  זיכרון ילדות מטיול משפחתי רחוק בו הבטנו כילדים מבעד לשמשת הרכב הנוסע. חלום שחלמנו על מקום רחוק בין אם אנו מוגנים בו או עומדים חשופים למולו. המסע של Hido באמריקה הוא מסע של רבים מאיתנו בין אם אנו מודעים לו או נותנים לו להתכרבל בבת מודע שלנו.

קישורים:

• Todd Hido
• ספרו החדש בהוצאת הספרים Nazraeli

The post Todd Hido – Road Divided appeared first on המרכז לצילום טכניון.

Alec Soth (אלק סות') נולד ב-1964 במינסוטה ארה"ב. בשנת 2004 פרסם את עבודתו הראשונה sleeping by the mississipi, שזכתה לביקורות נלהבות. עבודתו הצילומית של Soth הולכת בדרכם של רוברט פרנק, ויליאם אגלסטון, וווקר אוונס. Soth, נוסע נלהב, בילה חמש שנים  במורד נהר המיסיסיפי ותיעד את המקומות והאנשים שראה במצלמתו.
בשנת 2006 פרסם Soth גוף עבודה נוסף, גם הוא עוסק באוצר טבע מימי – מפלי הניאגרה. אך זהו אינו פרויקט צילום טבע.  פרט למפלים, העיירה ניאגרה משני צידי הגבול היא בירת הרומנטיקה של ארה"ב. "ניאגרה היא חלק מהמיתולוגיה האמריקאית. זה מקום של רומנטיקה, שבו אנשים הולכים להתחתן ", אומר Soth. "אבל כשהגעתי לשם דעתי על המקום השתנתה לחלוטין. בצד האמריקאי הוא הרוס מבחינה כלכלית. זה עגום". גוף העבודה עוסק בלהט האהבה הראשונית ודעיכתו אל מול המציאות. אדריכלות כעורה ושבלונית, התבלות החדרים והמתקנים השונים, סימני רומנטיקה מזויפים ורדודים.

הצילומים בפרויקט נעים בין צילומי פנים של חדרי המוטלים המצועצעים, מכתבי אהבה ופרידה, זוגות תיירים ומקומיים שפגש במהלך העבודה, נופים קרירים של העיירות ועד צילומים דרמטיים של מפלי הניאגרה העצומים. Soth משתמש בהם כמטאפורה לאהבה, שמתחילה כמו המים המאיצים ורוגשים לקראת המפלים, אך לא בטוח שתשרוד את הנפילה ואולי תתנפץ ותתפזר לרסיסים.

Soth מצלם במצלמת 8X10, פורמט גדול המאפשר צפייה היפר ראליסטית  באוביקטים המצולמים, אנו יכולים לבהות ולהבחין לפרטי פרטים במצולמים ובאוביקטים שלו. בנוסף, כאשר הוא מצלם פורטרטים אישיים וזוגיים של האנשים שפגש באזור, זמן ההכנה הארוך והסתתרותו מאחורי הוילון השחור של המצלמה במשך דקות שלמות, מעניק למצולם רוגע, ונוצר רגע צילומי יחודי: מאוד אמיתי, אינטימי וחשוף של המצולמים. קשה לא להתרשם מכישוריו החברתיים של Soth, שהצליח להקשר לדמויות שפגש ולצלמן בצורה כה אינטימית, להפשיט אותם ממחסומיהן (מטאפורית וגם פיזית), ולצלמן בצורה כה אינטימית, בעודם בחופשה רומנטית קצרה.

Soth, כפי שהוא מנסח זאת במאמר באתר האינטרנט של מגנום, "מצייר אנטי-קלישאות" וחוקר את  המשמעות המטאפורית של מפלי הניאגרה. לבבות מפוזרים לאורך הסדרה יחד עם סמלים טעונים אחרים, כמו שמלת כלה בודדה תלויה בייאוש בחדר מלוכלך, ומגש המוצגים מלא הטבעות ב "חנות לאוהבים", המעניקים צורה לצער של תשוקה המתחזה בטעות לאהבת אמת.

לא הכל קודר ב"ניאגרה": Soth מציג גם זוגות מפוקחים יותר, שאינם מונעים מתשוקה ראשונית בלבד, והתחושה שמעוררת הצפייה ב"ניאגרה" היא בסופו של דבר  מלנכוליה מלאת תקווה: תקווה כי התשוקה תמשיך כמו אהבה לוהטת, יחד עם הבנה עצובה, שזוהי בדרך כלל לא דרכו של עולם. Soth לא יוצר בצורה פשטנית דימויים עצובים במקום רומנטי: הוא כולל תמונות מכתבים בכתב יד, חלקם מתחננים לאהבה, חלקם נסערים לאחר אובדנה, וביניהם תצלומים של המים הגועשים, כל אלו חושפים את המורכבות של תשוקה ויחסים, וכיצד אנחנו נסחפים על ידם.

"ניאגרה" הוא גוף עבודה יפה, קלסטרופובי וכהה, יצירה פיוטית מאוד ומהורהרת על האכזבה וחלומות שבורים. העבודה מביטה על עיירה אחת אך מהותה אוניברסלית לכל.

קישורים:

• אתר הבית של Alec Soth
• גלריית עבודות של הסדרה Niagara

The post Alec Soth – Niagara appeared first on המרכז לצילום טכניון.

מחנה ארטק הוא מחנה לנוער חלוצי צעיר בברית המועצות לשעבר, וכיום נמצא בשטחה של אוקראינה. תודות למיקומו הגיאוגרפי המחנה היה פתוח לאורך כל השנה, בניגוד למחנות אחרים בבריה"מ שנסגרו בחורף, והוא אירח כ- 27,000 נערים ונערות בשנה. השתתפות במחנה נחשבה לפרס מכובד, הן בקרב הילדים הסובייטים והן בקרב הילדים הזרים שהתארחו בו. כיום לאחר התפרקות ברה"מ ותנועת הנוער החלוצי ממשיך המחנה לתפקד כמחנה קיץ לבני נוער והוא אף מוכר על-ידי UNESCO כאתר ליישום תוכניות חינוכיות.

בשנים 1994-2003 מבקרת לסירוגין במחנה הצלמת Claudine Doury. Doury בהמון רגישות ובחושים מחודדים מתקרבת ומתערה בחיי הנוער במחנה. היא מצלמת אותם בסיטואציות רבות ומגוונות, בפעילויות, במנוחה ובעיקר במפגשים של בני הנוער עם עצמם ועם בני המין השני. תצלומיה של Doury מספקים לצופה הצצה, כמעט נדירה, על חיי מחנה של בני נוער בשיא תהליך התבגרותם ועוטפת אותם בניחוח קל של רוח התקופה הקומוניסטית, אשר עדין משרה אווירה של תום על הנערים והנערות השוהים במחנה.

Doury  יוצרת במצלמתה תיעוד עדין אך עם זאת חושני ולעיתים אף גורם לתחושת אי-נוחות קלה בשל הצילומים אשר מקבלים גוון מעט אירוטי לנוכח הקרבה שיש בין הצלמת למצולמים ובעיקר בנוחות שהם חשים למולה. אותה נוחות מתרגמת מבעד לעדשה לתצלומים ,אשר יכולים לקחת את הצופה למחוזות ספרותיים כגון "לוליטה" של נבוקוב, בהם אנו עדים לנוכחות בלתי נשכחת של ילדה-אישה, אותה דמות אשר נמצאת בנקודה הקריטית בין היותה ילדה תמימה לבין הפיכתה לאישה בוגרת בעלת נשק הפיתוי.

צילומיה של Doury שהם עשירים בצבעים ובקומפוזיציות אינטימיות מעלים שאלות רבות בעיני הצופים ככל שהולכת ומתגברת הצפייה בהם. השאלות שצופה יכול לשאול את עצמו הוא על טיב ההשגחה ועל מקומם של המבוגרים במחנה. התמונות המאד אינטימיות גורמות לצופה המשכיל להבין כי בני הנוער אינם מרגישים ואינם כמעט חשים בנוכחותה של הצלמת והמצלמה, והם מתנהגים באופן טבעי לחלוטין למול Doury. הבנות-נשים בצילומים "חושפות" בפני העדשה את רגע בשלותן המינית ואת הרגע בו הן למעשה חשות את הפיכתן לנשים גדולות. אך אליה וקוץ בה- האם הילדות של Doury יודעות שיש גם סכנות ברגע הבשלות? שלא תמיד הן תתקלנה באנשים עם כוונות תמימות אל מול ה"לוליטיות" שלהן? והאם ישנה השגחה של המבוגרים והצוות במחנה השומר על הנערות וחינוך לשמירה על הפרטיות והגוף?

Doury  היא צלמת ילידת צרפת. היא החלה את דרכה בצילום למגזינים, אך במהרה החלה לפתח שפה צילומית בפרויקטים ארוכי טווח שבהם היא האמינה בהגעה לאינטימיות ובהעמקת הקשר עם המצולם, במטרה ליצור צילומים עמוקים ואמיתיים. באתר שלה ניתן להתרשם מצילומיה הן במחנה Artek, והן בפרוייקט בו היא תיעדה את האנשים אשר חיים בערבות סיביר ועוד.

קישורים:

• אתר הבית של Doury

The post CAMP ARTEK- הצצה לחופשות הקיץ של בני נוער appeared first on המרכז לצילום טכניון.

הצלם Simon Roberts (נ. 1974) הוא צלם אנגלי צעיר ומוכשר, אשר מתמקד בעבודתו בתיעוד מעמיק וייחודי של חברות ותרבויות מרכזיות כמו החברה האנגלית והחברה הרוסית.  בעבר כבר כתבנו על הפרויקט המצוין שלו, "We English"
(ניתן לראות זאת כאן), בפרויקט זה עוסק Roberts בחברה בה הוא גדל – החברה האנגלית. אך הפעם, אני בחרתי להתמקד בפרויקט החשוב הראשון שצילם – "Motherland".

בפרויקט "Motherland", הסתובב Roberts ברחבי רוסיה במשך תקופה של יותר משנה (יולי 2004 – אוגוסט 2005) וצילם בלמעלה מ- 200 מקומות שונים. באמצעות מצלמה בפורמט גדול, תקשורת אנושית טובה והרבה מסירות, הצליח Roberts לצלם את אחד הפרויקטים המעניינים ביותר שעוסקים במורכבותה ומצבה של האומה והחברה הרוסית, זאת של אחרי נפילת ברית המועצות.

בדומה לצלם Boris Mikhailov, אולם בצורה הרבה יותר עדינה ואסטטית, מציג Roberts את נופיה האנושיים של המעצמה המפוררת הזו ואת פניהם של האנשים החיים בה. מעצמה שבעקבות נפילת הקומוניזם ששלט בה ובעקבות האירועים שנלוו לנפילתה, ועל אף התעצמותה הכללית המחודשת, הותירה רבים מאזרחיה במצב עוד יותר גרוע משהיו בו בזמנים קודמים.

בפרויקט נוסף שלו,  " Polyarnye Nochi" ממשיך לעסוק Roberts בחברה הרוסית, דרך תיעוד סצנות ומראות מפעימים המוארים בתאורה הכחלחלה הנפלאה של הפריפריה הגיאוגרפית הרוסית. פרויקט זה צורף יחד עם הפרוייקט "Motherland" לספר אחד ששמו גם כן "Motherland".

תהנו!!!
קישורים:

• אתר הבית של – Simon Roberts
• אתר הספר "Motherland"
• אתר הספר "We English"

The post "Motherland" – רוסיה דרך עיניו של Simon Roberts appeared first on המרכז לצילום טכניון.

Arthur Tress – יליד 1940, הוא צלם אמריקני אשר צילומיו מתאפיינים במוטיבים סוריאליסטים ומתקיימים במרחב הדק שבין מציאות לחלום. Tress משאיר המון מקום למזל בעבודותיו. חלק מהצילומים נוצרו מרעיונות שהיו לו בראש אך לרוב מקבל Tress את ההשראה שלו בשטח – מהמקום, מהמצולמים או מהאובייקטים אותם הוא מוצא ומרכיב. בנוסף, נהג Tress ללכת למוזיאונים, בעיקר למוזיאון ההיסטוריה של הטבע, שם קיבל המון השראה מהאומנות העממית הפרימיטיבית הכוללת פסלים וטקסים פולחניים.

Tress מגדיר את עצמו כצלם סוריאליסטי אשר נוהג לקחת את הנושא (בין אם מדובר בדמות או בחפץ כלשהו) ולהוציא אותו מהקשרו. הניתוק הזה, אשר מאפיין כל כך את Tress, מייצר המון מתח וסקרנות בחוויה שלנו כצופים. המתח בצילומים מתקיים בין מגוון רחב של נושאים כמו בין חיים ומוות, מציאות ובדיה, טוב ורע ועוד…

‎אחד הפרוייקטים הבולטים שלו שנקרא "אספן החלומות" (The Dream Collector), התמקד בחלומותיהם של 60 ילדים. Tress נהג ללכת אל מגרשי המשחקים, היכן שניתן היה למצוא ילדים דיי בקלות, ומקליט אותם בעזרת טייפ הקלטה. Tress שאל אותם לחלומותיהם ולאחר מכן היה מנסה לייצג זאת במדיום של הצילום. מבחינתו המטרה היתה לא רק להראות את החלומות אלא בעיקר לייצג את חווית החלימה אצל אנשים באופן כללי ושל ילדים באופן ספציפי. בעצם, הפרוייקט הוא לא רק אוסף של חלומות אלא אוסף היבטים ואלמנטים של חווית החלימה.

‎מבעו הצילומי של Tress עשיר במאפיינים רבים ובשל כך צילומיו מעוררים תחושות רבות ושונות אצל כל צופה וצופה. אחת התחושות שרבים מצילומיו מייצרים היא תחושת ההלם, התדהמה או בשפת הרחוב – תחושת ה"וואו". לעיתים בהיבט של היופי ובפעמים אחרות בהיבט הטרגי. בכל מקרה הצילומים הם פשוט עוצרי נשימה.

‎באיזשהו מקום, ניתן לומר שהעשייה הצילומית של Tress מתהלכת על חבל דק שבין דוקומנט ליצירה סוריאליסטית. מן הסתם, מעצם השימוש במדיום הצילומי, חלק מהאלמנטים המופיעים בצילום הם מן המציאות ממש במובן השייכות הסביבתית ולעיתים אפילו באופן שבו הם מתוארים. מצד שני, לרוב, המכלול השלם של האלמנטים יחד – מייצר ניתוק מהמציאות ומאפשר לנו כצופים לנדוד למקום אחר, בדרך כלל אפל יותר.

Arthur Tress הוא אחד האמנים הנפלאים שניחנו ביכולת שלהם לספר סיפור דרך המדיום של הצילום. באופן כללי ומכליל ניתן לומר שצילומיו מתארים "מציאות" אפלה וקודרת ומתעסקים המון באלימות, מוות, בדידות ופחד. צילומיו מסקרנים ומרתקים הן מבחינה אסתטית והן מבחינה רעיונית.
‎אנו ממליצים לכם לצפות בשני חלקי הסרט הדוקומנטרי שנעשה עליו ובאתר הבית שלו (באמצעות הלינקים המצורפים) על מנת לראות יותר מהצילומים המרתקים שלו.

קישורים:

• אתר הבית של Arthur Tress
• קישור לסרטון תיעודי על Arthur Tress חלק א'
• קישור לסרטון תיעודי על Arthur Tress חלק ב'

The post Arthur Tress – צלם סוריאליסטי appeared first on המרכז לצילום טכניון.