לאחרונה עלתה כתבה מרתקת על הצלם והמרצה לצילום מוטי פישביין באתר של חברת Leaf (בסוף הכתבה יש קישור לגלריית עבודות של מוטי באתר של Leaf).
מוטי עובד עם מצלמת פורמט בינוני בעלת גב דיגיטלי של 40 מגה פיקסל (Leaf Aptus-II 8 digital camera back).
בנוסף, מוטי עובד עם המבזקים של חברת ELINCHROM השווצרית, אשר גם היא פרסמה גלריית עבודות של מוטי באתר שלה.

צילום: מוטי פישביין

מוטי פישביין הוא צלם מסחרי המתמחה בצילומי סטיל לייף מורכבים כגון צילומי תכשיטים, קוסמטיקה, מזון, תעשייה ועוד.
מוטי ידוע בפרפקציוניזם וביכולת לתת מענה לבעיות מורכבות, החל מבניית אביזרים ועבודה על הסט דרך עיבודי פוסט פרודקשן ועד הגשת האימג' המנצח, תוך כדי שימוש בטכנולוגיות ואביזרים המתקדמים ביותר שיש. מעבר להיותו צלם מקצועי, מוטי גם מלמד במרכז לצילום טכניון במסלול הדו שנתי. בנוסף, מלמד במס' בתי ספר מובילים בישראל, ופועל ומציג גם בתחום האומנות. עבודותיו מתפרסמות במגזינים, שלטי חוצות, קטלוגים וגלריות, ולאחרונה אף הציג בתערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל בירושלים.

כתבה זו נעשתה בשיתוף פעולה עם כותב האתר ccbank.us – אתר המיועד לשוק האמריקאי אך מכיל מאמרים מרתקים.

קישורים

• לחצו כאן על מנת לקרוא את הכתבה על מוטי באתר של חברת Leaf.
• לחצו כאן על מנת לראות את גלריית העבודות של מוטי באתר של חברת ELINCHROM השווצרית.
• לחצו כאן על מנת לעבור לאתר הבית של מוטי פישביין.

The post כתבה מרתקת וגלריית עבודות של מוטי פישביין appeared first on המרכז לצילום טכניון.

צלם העיתונות והמרצה של המרכז לצילום טכניון, גיל כהן מגן, השתתף בתוכנית המקצוענים בערוץ 10

גיל כהן מגן בוגר לימודי צילום במכללת הדסה, צילם עבור "ידיעות אחרונות", "הארץ" ועיתונים ומגזינים נוספים בארץ ובעולם.
ב- 2001 החל לעבוד כצלם קבוע בסוכנות הידיעות רויטרס ישראל, ועבד שם עד שנת 2010.
כיום, עובד כצלם פרילנס עבור עיתונים ומגזינים ישראלים ובינלאומיים. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות בגלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם, בינהם מוזיאון ארץ ישראל ומוזיאון ת"א. במקביל, מרצה בתחום הצילום באוניברסיטאות ומכללות בארץ. זוכה מקום ראשון בנושא חדשות בתחרות עדות מקומית (צילומי עיתונות בישראל) בשנת 2009.

קישורים

• לחצו כאן על מנת לצפות בתכנית המקצוענים בערוץ 10.
• לחצו כאן על מנת לעבור לאתר הבית של גיל כהן מגן

The post ראיון עם גיל כהן מגן בערוץ 10 appeared first on המרכז לצילום טכניון.

כאשר אנחנו מדברים על הצילום של תחילת המאה עשרים, הדימויים שעולים בראשנו הם של תמונות בשחור לבן מגורענות ובהן לעיתים דמויות בעלות מבט קודר. למרות שצילום צבע לא היה כל כך פופולרי עד המצאת סרטי ה-Kodachrome בשנת 1936, תהליכי צבע היו קיימים משנת 1860 לערך. אחת מהטכניקות המקודמות הללו היתה טכניקה שנקראה Autochrome שפותחה בשנת 1905 ע"י האחים לומייר (Lumiere). אותם אחים לומייר, דרך אגב, פתחו את בית הקולנוע הציבורי הראשון בעולם בשנת 1895. צילומים אלו, שנעשו באמצעות טכניקות צבע מוקדמות ובן היתר ה- Aurochrome, מציעים מן חלון סוריאליסטי חי ועשיר לאותה תקופה אשר כמעט ואין לה עדות צבעונית. במובן הזה הדימויים מאופיינים בצבעים עשירים אשר נותנים תחושה מסויימת של פנטזיה.

The post חלון לעבר – Autochrome וטכניקות צבע מוקדמות appeared first on המרכז לצילום טכניון.

Richrad Misrach הוא צלם נוף, אך לא כזה אשר מצלם את הנוף כדי להראות את יופיו. Misrach הוא אחד מקבוצה של צלמי נוף אשר מייצרים דימויים מפתים (כמו Ansel Adams) אך בעצם טומנים בחובם אמירות נוקבות בכל הקשור לסביבה ולנוף.

Misrach נולד בשנת 1949 ב-Los Angeles שבארה"ב ונחשב לאחד מהצלמים המצליחים והמשפיעים ביותר מבני דורו. הקריירה הצילומית שלו התחילה בסוף שנות ה-60 כאשר הוא צילם כל מיני מפגיני מחאה כנגד המלחמה. לאחר מכן, בתחילת שנות ה-70 הוא החל להתנסות בצילום לילה במדבר מה שהפך להיות סדרת צילומים שנקראת Desert Cantos. סידרת צילומים זו מהווה את תחילת העשייה הצילומית כולה אשר מתעסקת בנוף כמקום או מרחב ואת מורכבותו בהקשר של יחס האדם אליו. פרוייקט זה נמשך 35 שנה אשר במהלכם עוקב Misrach אחרי המדבר.

“Whatever else a photograph may be about, it is always about time.”
Richard Misrach

באופן כללי, העשייה הצילומית של Misrach מתאפיינת במימד של זמן. רוב גופי העבודות שלו נעשו על פני פרקי זמן ארוכים מאד וחלקם ממשיכים עד עצם היום הזה. כמו למשל פרויקט שנקרא Cancer Valley אשר מתעד את איזורי התעשייה לאורך נהר ה-Mississippi, או גוף עבודות נוסף שנקרא Golden Gate שבו חוקר Misrach את מזג האויר והזמן.

בפרויקט נוסף הוא מתעד את מדבריות Nevada ואת מתקני הגרעין הנטושים שלהם הידוע בשם Violent Legacies ולאחרונה גם פרויקט שנקרא On the Beach אשר בו מצלם Misrach את חופי הרחצה מנקודת מבט אווירית וגם שם הוא בודק את היחס שבין אדם לאדם ובין האדם לסביבה ולנוף.

צילומיו של Misrach מתאפיינים בפלטת צבעים וגוונים מרשימה למדי. גם כאשר מדובר במעט צבעים לכאורה. יחד עם זאת, פלטת הצבעים המרשימה, הקומפוזיציות המהממות ובכלל המבע הצילומי הנקי הם רק היבטים חיצוניים שנועדו לגרות ולמשוך את הצופה פנימה רק כדי לגלות שהמהות היא הרבה יותר עמוקה, מורכבת ולעיתים אניגמתית בכל הקשור ליחסי אדם טבע ונוף.

מעבר לכך, צילומיו היו מבין אלו אשר עוררו לתחיה את צילום הצבע ובעיקר את הצגת התמונה בפורמטים גדולים, דבר שלא היה שכיח בזמנו ומהווה כמעט נוהג קבוע היום. צילומיו של Misrach נמצאים באוספים של למעלה מ-50 מוסדות, ביניהם גם ה-MoMA, מוזיאון לאמנות אמריקנית ע"ש Whitney, National Gallery of Art, Metropolitan Museum of Art ועוד. במהלך הקריירה שלו פרסם Misrach כמה וכמה ספרים אשר סוקרים יותר משלושה עשורים של עשייה צילומית.

ללא ספק, אחד מצלמי הנוף המרשימים, המורכבים והמעניינים ביותר אשר במשך למעלה משלושה עשורים, בנחישות שאין לה סוף, מייצר עבודות צילומיות מרתקות.

קישורים:

• עבודות של Misrach באתר של Edelman Gallery

The post Richard Misrach – צלם נוף בעל אמירה appeared first on המרכז לצילום טכניון.

כל מי שטייל בחו"ל בודאי זוכר את ההרגשה הנפלאה לגלות עולמות חדשים. כל דבר נראה מעניין וצבעוני, אבל רק מעטים מהתיירים משקיעים באמת מספיק זמן כדי להכיר את התרבויות החדשות ואת האנשים שאיתם הם נפגשים.

לא כך הצילום הדוקומנטרי. צילום דוקומנטרי הוא אחד מסגנונות הצילום הנפוצים והמוערכים בעולם. צלם דוקומנטרי משקיע זמן ומאמצים רבים כדי לספר את הסיפור שלו, הוא אינו תייר שמצלם "פריימים" מזדמנים, אלא אדם שבאמת איכפת לו מהמצולמים שלו ומהסיפור שיש להם לספר. אחד הצלמים הגדולים ביותר בתחום זה הוא ‪Steve McCurry‬ (היו אלה שאפילו הגדילו לקרוא לו "המלך של נאשיונאל ג'אוגרפיק").

צילום דיוקן של Steve McCurry

כבר בשנות השלושים לחייו הוא הגיע לפסגת השאיפות שרוב הצלמים רק חולמים עליה כל חייהם. ב‪1984-‬ סטיב צילם את אחד הצילומים המפורסמים בעולם, הצילום של ‪Sharbat Gula‬, הילדה האפגנית.

לצילום זה נגיע בהמשך, בואו נתחיל מההתחלה.

‎סטיב נולד בפילדלפיה בשנת ‪1950‬. הוא למד לתואר היסטוריה ויצירה קולנועית. לאחר שסיים את לימודיו, עבד מספר שנים כצלם בעיתון מקומי. לאחר מכן, התחיל לעבוד כצלם עצמאי שמתעד תרבויות במזרח הרחוק.

ההזדמנות הגדולה שלו להוכיח את עצמו באה בסוף שנות השבעים. מלחמה התחילה באפגניסטן וסטיב שהיה אז בפקיסטן, הסתנן לאפגניסטן והתחיל לצלם ולתעד את האירועים. לאחר מספר שבועות שבהם הוא נע מכפר לכפר במסווה, בעיקר בלילות, במטרה לא להיתפס על ידי השילטונות הסובייטים, הוא החליט לחזור לפקיסטן. הוא תפר את הפילמים שצילם לתוך בגדיו (למקרה שייתפס בגבול), וכשהצליח לעבור את הגבול הוא שלח את הפילמים לאחותו. אחותו פיתחה את הפילמים, ויצרה קשר עם מספר עיתונים גדולים ובספטמבר 1979 ה-‪The New York Times‬ קנה את צילומיו.

לאחר פירסום צילומיו הוא התחיל לקבל עבודה בצורה קבועה בעיתונים גדולים כגון ‪Time , Geo Magazine‬ וכאמור ‪National Geographic‬. עם השנים, סטיב קיבל יותר ויותר עצמאות. הוא יכל לתת את הכיוון ואת הסיפור שהוא רצה שיסופר. סטיב מתאר את עצמו פחות כאומן ויותר כמתעד, כאמצעי שמעביר סיפור של אנשים.

"אני לא רוצה שהצבעים יפריעו, אני לא רוצה שהתמונה תיהיה בנושא של צבע, אני רוצה שהתמונה תיהיה על הילדה הטיבטית הקטנה עם המעיל הסיני"

כאמור, ב-‪1984‬ סטיב צילם את התמונה של הילדה אפגנית (ראה צילום שני) בשביל נאשיונאל ג'אוגרפיק. התמונה צולמה במחנה הפליטי‪Nasir Bagh ם‬ אשר בפקיסטן (קרוב לגבול עם אפגניסטן). סטיב זוכר עד היום את המפגש שלו עם הנערה. היה זה באוהל ששימש ככיתה לבנות. "…שמתי לב לילדה האפגנית שבפינה, ואני רק זוכר את המבט שלה, המבט הרדוף שלה, היו לה עניים מדהימות …". סטיב צילם מספר צילומים של הילדה והשאר כבר היסטוריה. הצילום הפך לאחד מגדולי הפורטרטים המצולמים של המאה ה‪20-‬.

ב‪1986-‬ התקבל סטיב לסוכנות מגנום. בסוכנות זו חברים גדולי הצלמים הדוקומנטרים. שמות כגון:

• Robert Capa
• David Seymour
• Henri Cartier-Bresson

ועוד רבים וגדולים אחרים.

גם לאחר פרסים רבים שקיבל משנות השמונים ועד ימינו, סטיב אינו נח לרגע. הוא ממשיך לתעד ולספר את הסיפור של האנשים החיים במקומות זרים ומסוכנים, בעיקר באסיה. הוא אוהב להתרכז בצד של הסיפור ולא במרכז, חשוב לו להראות את החיים של האנשים הפשוטים. סטיב הוציא מספר ספרים שהם פשוט חובה לחובבי הצילום התיעודי.

לסיכום, כששאלו את סטיב "איך אתה מצלם כל כך יפה?" הוא אמר: "עבורי זה די קל, זה לא מסובך, אתה לוקח את המצלמה והולך במורד הרחוב ובסוף מפתח את הסרט שצילמת – זו פשוט השיטה . . . "  מה אגיד הלואי על כולנו ‪:)‬

קישורים נוספים:

• http://www.stevemccurry.com/main.php
• http://en.wikipedia.org/wiki/Steve_McCurry‬
• http://inmotion.magnumphotos.com/essay/mccurry

הכותב – הוא מרצה לצילום ומנהל המרכז לצילום טכניון

‪

The post ‏‪Steve McCurry‬ – סיפורו של צלם דוקומנטרי appeared first on המרכז לצילום טכניון.

צילום דיוקן של W. Eugene Smith

יוג'ין סמיט הפך עוד בימי חייו לאחד מצלמי העיתונות המוערכים בעולם, הן מצד הצופים והן מצד צלמי העיתונות האחרים, עקב עקשנותו וחוסר ההתפשרות שלו מול עורכי העיתונים, ובעיקר עקב דבקותו באמת הפנימית שלו.

יוג'ין נולד ב-1918 בקנזס, ארצות הברית. כבר באמצע שנות השלושים הוא צילם צילומי עיתונות עבור עיתונים מקומיים (בעיקר צילומי ספורט), בשנות העשרים לחייו עבר יוג'ין לניו-יורק, שם החל לעבוד בעיתון Newsweek ולאחר זמן קצר עבר לעבוד עם עיתונים גדולים כגון Life, The New York Time. לאחר עשיית כמה כתבות מוצלחות ב-Life, יוג'ין "אולץ" לעזוב את העיתון לאחר שלא הסכים לצלם את הכתבות במצלמת 4×5 (פורמט גדול). הוא טען שהמצלמה גדולה מידי, ואין הוא יכול להתקרב איתה מספיק אל הנושא והיא מפריעה לו ליצור קשר אישי עם המצולמים.

ב-1942 בזמן מלחמת העולם השניה יוג'ין הפך לצלם מלחמה בשביל Ziff – Davis ואח"כ שוב בשביל Life. הוא צילם את הקרבות עקובי הדם בין האמריקאים ליפנים.

‎

במהלך המלחמה, הוא צילם 26 קרבות בים ו-13 מיבצעי פלישה של האמריקאים. הוא תמיד שאף להיות בשורה הראשונה של הקרב וזאת כדי להעביר לצופה את המושג "יום בחייו של לוחם בחזית". אך, ב-23 למאי 1945 הוא נפצע קשה מאוד מפגז מרגמה. הפגיעה החמורה היתה בעיקר בפנים ובראש.

במשך שנתיים הוא עבר תהליך שיקום קשה ומיגע שבמהלכו הוא לא צילם כלל. היה ספק אם יחזור אי פעם לצלם שוב, אך יום אחד כאשר יצא לטיול קצר עם שני ילדיו הקטנים הוא צילם את אחת התמונות המפורסמות של המאה העשרים.

(תמונה זו נבחרה לסיים את תערוכת הענק Family of Man כמה שנים אחרי שהיא צולמה).

בראיון שהוא נתן שנים אחרי שהתמונה צולמה הוא טען שתמונה זו החזירה לו את טעם החיים ואהבת הצילום.
יוג'ין שינה את הגישה העיתונאית הישנה שבה הצלמים "שמו את עצמם במקום הקורא", הוא טען שהצלמים צריכים "לשים את עצמם במקום הנושא מצולם".

במהלך סוף שנות הארבעים ובשנות החמישים יוג'ין סיפק מספר כתבות מדהימות עבור עיתון Life. בכל הכתבות, באים לידי ביטוי הרגישות והאינטמיות שיוג'ין מצליח להגיע עם מצולמיו. דוגמא מעולה לכך היא כתבת "הרופא הכפרי" -  Country Doctor שצולמה ב-1948. יוג'ין  הגיע לעיירה קטנה בהרי קולורדו, שם שהה מספר שבועות ותיעד את עבודתו הקשה של הרופא היחיד בעיירה‪.

.

בתקופה זו, הדרך היחידה של הרופא להגיע לחוות המרוחקות אחת מהשניה, היתה ללכת ברגל, לפעמיים עשרות קילומטרים ביום.
במהלך שהותו, יוג'ין "נצמד" לרופא כל הזמן, כך לאט לאט, נכוחתו כבר לא הפריעה לרופא ולתושבי הערייה ובסוף הוא הצליח להשיג את התמונות האינטימיות ביותר שצולמו (ופורסמו) עד לאותה תקופה של אדם במהלך עבודתו.

דרך הצילומים המרשימים, אנו רואים רגעים איישים ולעיתים קשים שהרופא עובר ביום יום.

יוג'ין צילם מספר כתבות נוספות כגון:

• Hard Times on Broadway
• Spanish Village
• Nurse Midwife
• Great Britain

ב-1954 צילם יוג'ין את הכתבה Man of Mercy שהיתה על Dr. Schweitzer באפריקה.

זו כתבת עומק מדהימה על חייו ופועלו של  Dr. Schweitzer.  כתבה זו הביאה להתפטרותו החוזרת מעיתון Life, כאשר העורכים לא הסכימו לפרסם אותה כמו שיוג'ין רצה. לימים, יצא לאור ספר שלם, הכולל צילומים מתוך עבודה זאת.

יוג'ין התקבל לסוכנות הצילום המוערכת Magnum, שם צילם פרוייקטים מרשימים כגון ה-Smoky City.

כתבתו האחרונה היתה בעיירה קטנה בשם Minamata אשר ביפן (ב-1972). תושבי עיירה זו, הורעלו לאיטם עקב זיהום כספית ממפעל שהזרים באופן קבוע כספית למי התהום ולנחלים שבסביבה. כתוצאה מכך, נולדו ילדים רבים עם פגמים ומומים קשיים.

יוג'ין, כאחד שתמיד נלחם להוציא את האמת והצדק לאור, ניסה להסביר למנהלי המפעל את הנזק שהם עושים לתושבים, דבר שבמהרה התפרש על ידיהם כאיום, ותוך זמן קצר בריונים מטעם המפעל תקפו אותו קשות. הם שברו לו את המצלמות והכו אותו נמרצות. הוא איבד את הראיה בעין אחת ורגליו נשברו. אך רוחו לא נשברה, ובעזרת אישתו (היא צילמה את סוף הכתבה לפי הנחיות שלו) הוא סיים את הכתבה ופירסם אותה. מספר חודשים לאחר מיכן, סגרו את המפעל המזהם.

ב-1978 בגיל 59 נפטר יוג'ין. להרבה ממכריו וממעריציו יש הרגשה של החמצה שצלם כל כך מוערך נפטר בגיל יחסית צעיר. הוא לא הספיק לסיים את כל הכתבות שהוא רצה לצלם, אך כמו ברוב עבודותיו, אין סוף ברור ומוחלט של הנושא. אנחנו כמעט ולא נתקלים בצילום שמסכם את הכתבות שהוא עושה, יוג'ין תמיד השאיר חלק מהסיפור לא פתור. הוא צוטט פעמים רבות אומר : "אני תמיד רוצה להשאיר קצת שיהיה גם למחר". וכך, סיים את חייו לפי הכלל שקבע שנים רבות קודם לעצמו.

חומר קריאה נוסף:

• http://www.photo-seminars.com/Fame/eugesmith.htm
• http://en.wikipedia.org/wiki/W._Eugene_Smith
• http://www.masters-of-photography.com/S/smith/smith.html

הכותב – הוא מרצה לצילום ומנהל המרכז לצילום טכניון

The post W. Eugene Smith – צלם עיתונות שאיכפת לו appeared first on המרכז לצילום טכניון.

פיטר ביאלוברזסקי הוא צלם גרמני מודרני החי ועובד בגרמניה. נולד בעיר וולפסבורג (Wolfsburg) בשנת 1961. בתחילת דרכו למד פיטר מדעי המדינה וסוציולוגיה ורק לאחר מכן למד לתואר ראשון בצילום בגרמניה ולתואר שני בלונדון. בשנת 2002 קיבל את התואר פרופסור לצילום. פיטר התפרסם רבות בזכות גוף עבודות שעשה הנקרא NeonTigers העוסק בנוף האורבני של הערים הגדולות בדרום מזרח אסיה.

את השראתו הגדולה לפורייקט לקח פיטר מיצירת המופת הקולנועית – Blade Runner. הצילומים בפרויקט זה מצליחים להעביר את הקונפליקט שקיים במציאות החברתית המודרנית  באופן ויזואלי. מצד אחד צילומיו מתארים נוף אורבני עמוס לעייפה (פיטר מצלם במצלמת פורמט גדול 4×5 אינץ') ומצד שני הזמן שבו בחר פיטר לצלם את התמונות (מעט לאחר השקיעה כאשר אורות העיר מתחילם להשתלב עם הנוגה של סוף היום) בשילוב החשיפה המתאימה (בדרך כלל חשיפות שבין 1/15 ל-4 דקות) – משיגים צבעוניות פסטלית מתקתקה המייצרת הרגשה נוחה לצפייה. פיטר מתעקש להדגיש כי הוא לא מבצע מניפולציה בעזרת מחשב ואלו הצבעים האמיתיים של אותו רגע.

בגוף עבודות אחר מתאר ביאלוברזסקי סוג שונה לגמרי של נופים. סדרת תמונות אלו נקראת Heimat אשר פירושה לאנגלית אינו חד משמעי. הכוונה הכללית של המילה היא בחוויה שסביב המושג "מולדת" עם כל המטענים והזכרונות שהוא מגיע איתו.

בתחילה צילומיו מזכירים במעט צילומים של צלמי הדור החדש הגרמניים כדוגמת אנדראס גורסקי (Andreas Gursky), תומס רוף (Thomas Ruff) וחבריהם מבית הילה וברנד בכר (Bernd and Hilla Becher) – אך ביאלוברזסקי פועל ממקום הפוך לגמרי. בעוד שצילומי יוצאי הבכרים מתאפיינים בסממני דוקומנט, אובייקטיבי (מבחינת המבע הצילומי) חסר רגשות – צילומיו של ביאלוברזסקי מתארים סצנות רגילות בנוף הגרמני (מקומות בהם הגרמנים נוטים לנפוש) אשר לפעמים מאכלס בתוכו דמויות רבות ולפעמים פחות אך בכל זאת מצליח לייצר תחושה של נוף המלא בזכרונות ורגשות.

במובן זה, מזכיר ביאלוברזסקי יותר את הצייר הגרמני קספר דיויד פרידריך (Caspar David Friedrich).

קישורים:
Peter Bialobrzeski

The post Peter Bialobrzeski appeared first on המרכז לצילום טכניון.

Bien-U Bae הוא צלם דרום קוריאני עכשווי החי ועובד בדרום קוריאה. Bien-U Bae נולד בעיר Yosu בשנת 1950 מאז הוא השלים תואר ראשון (BFA) ותואר שני (MFA) באוניברסיטת הונג קונג. כיום הוא מתפקד כפרופסור במחלקה לצילום של בית הספר לאומנות, סיאול. עבודותיו של Bae עוסקות בעיקר במוטיבים מן הטבע. כמו מים (seascapes), שמיים (skyscapes) והרים. בכתבה זו אתייחס לגוף עבודות אחד שלו אשר נקרא Sonamu. משמעות המילה Sonamu היא עץ אורן.

במשך 18 שנה, מצלם Bae את יערות עצי האורן של מדינתו אשר נפרשים על פני 65% מפני השטח שלה. צילומיו של Bae הם בעלי מבע צילומי המשקף את מבטו על הטבע בכלל ועל עצי האורן (שהם חלק בלתי נפרד בתרבות הקוראינית) בפרט. Bae מייצר מבע מֶדִיטָטִיבִי בטבע. כאשר בוחנים את הטבע (האמיתי) ניתן לראות שמתקיים בו כאוס מסויים. כל האלמנטים המרכיבים אותו (עצים, צמחים וכו') מתקיימים באופן אקראי. בצילומיו ובמבע הצילומי שלו, מנסה Bae לייצר איזשהו סדר חדש, איזשהי אידיאה.

בצילומיו, Bae אינו מנסה לתעד את המציאות. הוא אינו מנסה לייצר דימוי נאמן למקור – עצי האורן, אלא את המהות והנשמה של האובייקט אותו הוא מצלם. המבע הצילומי שלו מאפשר לנו, הצופים, כמעט לגעת ולחוש את הסצנה. את הכניסה לחורש עצי האורן. בנוסף, ישנה תחושה כאילו עצי האורן הופכים להיות יצורים חיים אשר מתגודדים במרחב אחד תוך חיפוש אחר מקור האור כלפי מעלה.

Bae מודע לערך ולמשמעות של עצי האורן בתרבות הקוריאנית. כמו שפריחת הדובדבן היא סמל ליפן, כך עצי האורן הם סמל לצדק, יופי ונשגבות לעם הקוריאני.

For the Korean people, pines are foundations for their soul
Bien-U Bae

בשביל Bae הצורה וקווי המתאר של עצי האורן מייצרים דימוי של רוחניות מוחלטת. בעוד שהקוים הישרים שלהם מדמים את הדרת הכבוד, הפסקנות וההפרדה של העם הקוריאני, העקמומיות שלהם מייצגת את המאבק של העם הקוריאני בעברו הסוער ורבוי האלימות.

צילומיו של Bae מתכתבים באופן מובהק עם קליגרפיה או ציור דיו אוריינטלי אך גם עם הרומנטיסיזם במובן של הרגש והדמיון שהם מייצרים. Bien-U Bae הושפע רבות משני צלמים. האחד, Edward Weston אשר גרם ל-Bae לראות את הטבע באופן אחר ממה שהוא היה רגיל. והשני הוא הצלם  Làszló Moholy-Nagy, אשר ממנו למד על מושג האור ומה ניתן להשיג ממנו.

The post Bien-U Bae appeared first on המרכז לצילום טכניון.

רבים מספרים על Henri Cartier-Bresson שהוא אולי הצלם שהשפיע הכי הרבה על עולם הצילום העיתונאי-דוקומנטרי. ובכן, Martin Munkácsi הוא הצלם שהשפיע הכי הרבה על Henri Cartier Bresson.

In 1932 I saw a photograph by Martin Munkácsi of three black children running into the sea, and I must say that it is that very photograph which was for me the spark that set fire to the fireworks… and made me suddenly realize that photography could reach eternity through the moment. It is only that one photograph which influenced me. There is in that image such intensity, spontaneity, such a joy of life, such a prodigy, that I am still dazzled by it even today.
Henri Cartier-Bresson

Martin Munkácsi היה עיתונאי וצלם בהונגריה בשלהי המאה הקודמת. הוא התמחה בספורט אך צילם כמעט כל דבר. באותם זמנים, אפשר היה לצלם ספורט רק בשעות היום כאשר תנאי התאורה היו מספיק חזקים. Martin Munkácsi היה הראשון שהצליח לייצר צילום ספורט רהוט ומדויק ובעל קומפוזיציה טובה. מה שאומר שהיו לו את הכישרון האומנותי ואת היכולת הטכנית.

בשנת 1928, עבר לברלין שם החל לצלם עבור Berliner Illustrirte Zeitung וגם עבור מגזין האופנה Die Dame. באותה תקופה, צילם Martin Munkácsi את אנשי ברלין. עניים כעשירים בכל מיני סיטואציות ופעיליות. ה-Berliner גם שלח אותו מידי פעם לצלם במדינות אחרות כגון מצריים, טורקיה, ליבריה ועוד. במרץ 1933 הוא צילם את הנשיא Paul von Hindenburg מעביר את השלטון ל-Adolf Hitler. באחת מהמשימות של ה-Berliner, באופן אירוני, הוא צילם את המעגל הקרוב להיטלר. אירוני מכיוון שהוא היה גם יהודי וגם זר.

בשנת 1934 הלאימו הנאצים את ה-Berliner ו-Martin Munkácsi נאלץ לעזוב לניו יורק שם הוא החל לעבוד עבור Harper's Bazaar – מגזין אופנה מכובד ביותר. גם בתחום האופנה הוא היה חלוץ. הוא הרבה לצאת מחוץ לתחומי הסטודיו. הוא צילם בחוף הים, בחוות חקלאיות, שדות ואפילו שדות תעופה. הוא גם היה מהראשונים שפירסמו תמונות עירום במגזין פופולרי. בין הדיוקנאות שהוא צילם ניתן למצוא מפורסמים כמו Katharine Hepburn, Louis Armstrong וגם את Fred Astaire.

בשנת 1963 הוא הלך לעולמו כאשר הוא מותיר אחריו מורשת אדירה. לצערנו, Munkácsi לא קיבל את הערכה וההכרה ממוזיאונים ומרכזי אומנות ברחבי ארה"ב וכך נוצר מצב בו אחד מארכיוני הצילום הנדירים והחשובים של המאה, התפזר ברחבי העולם וככל הנראה חלק גדול ממנו אבד ונעלם.

Martin Munkácsi הוא אחד הצלמים החשובים בכל הזמנים. אחד שהשפיע רבות על הצילום המודרני והיווה מקור השראה לכמה מגדולי הצלמים.

He brought a taste for happiness and honesty and a love of women to what was, before him, a joyless, lying art. He was the first. He did it first, and today the world of what is called fashion is peopled with Munkácsi's babies, his heirs.
Richard Avedon

The post Martin Munkacsi appeared first on המרכז לצילום טכניון.